בשבוע שעבר קראנו על מכירת יוסף בידי אחיו, מכיוון שלא יכלו לסבול את חלומות הגדלות שלו, בנוסף ליחס המיוחד שקיבל מאבא. השבוע, עשרים ושתים שנה אחרי המכירה, האחים נפגשים שוב אבל הזיהוי הוא חד-צדדי לגמרי (בראשית מב): (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. מן הסתם הוא ציפה לפגישה הזאת, כי הרעב הִכָּה גם בארץ כנען (פרק מא): (נו) וְהָרָעָב הָיָה, עַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ; ויוסף היה האחראי הבלעדי על אספקת המזון: וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם, וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נז) וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף: כִּי-חָזַק הָרָעָב, בְּכָל-הָאָרֶץ.

סדרת חינוך

במפגש הזה האחים היו בעמדת חולשה אל מול יוסף שהיה השליט בפועל על כל ארץ מצרים ואף החזיק בידו את המפתחות למחסני המזון. התורה רומזת כי יוסף הבין מה הניע את אחיו להתעלל בו: (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף--אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם... הוא ידע שהחלומות האלה העצימו את שנאתם אליו. בינתיים הם כבר החלו להתגשם כי האחים השתחוו לו, השאלה היא: מה הלאה? האם הוא יסתפק בהתגשמות חלומותיו? מסתבר שלא: ...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם... בכך מתחיל מה שנראה במבט שטחי כתהליך של התעללות נקמנית. אבל האמנם מדובר בנקמנות?

בניית לחץ מוסרי

אמנם הוא שם אותם במעצר: (יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. עד שיחליטו מי מהם ירוץ חזרה הביתה להביא את האח הקטן שנשאר שם, כדי להוכיח שהם דוברי אמת. אבל אז הוא כאילו משנה את דעתו; הוא משחרר אותם ומשאיר אחד כבן ערובה: ...וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. דוקא את שמעון, שהיה הכי קיצוני ביחסו ליוסף ובכלל. והמאסר שלו היה רק לְעֵינֵיהֶם, כי, כמו שמצטט רש"י מהמדרש: לא אסרו אלא לעיניהם. וכיון שיצאו, הוציאו והאכילו והשקהו. וגם האחים לא יצאו מקופחים שכן: (כה) וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר... ...וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן.

חזקת החפות

ולכאורה, מדוע היה צריך לתת להם צֵדָה לַדָּרֶךְ? האם כך נהגו עם כל הלקוחות? סביר להניח שהתשובה היא שלילית. אלא שהאחים אומנם הואשמו ואף נעצרו בגין כך, אבל מכלל חזקת החפות לא יצאו. לכן, כמחווה של פיוס, הם מקבלים צֵדָה לַדָּרֶךְ. והיחס לשמעון גם הוא אומר דרשני; מי שבמו ידיו השליך את יוסף לבור שהיה מלא נחשים ועקרבים, מקבל כעת מיוסף יחס אישי שלכאורה לגמרי לא מגיע לו. אלא שיוסף ידע את הכלל שניסח שלמה המלך (משלי כה): (כא) אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כי רק בדרך זו תצליח להפוך את לבבו לטובה.

כיצד מחנכים

במלים אחרות ולסיכום, יוסף העביר את אחיו סדרת חינוך עם דגש מיוחד על שמעון, שככל המובן מהפסוקים היה הקיצוני ביותר בין האחים. הוא לא חיפש להתחשבן איתם על חטאי העבר. הוא ביקש ללמד אותם מהי אחווה אמיתית, כזו שאינה כפופה למצבי רוח או להתאמה רעיונית. יוסף אומנם הצליח בכך, כפי שלמדים בשתי הפרשות הבאות, אבל מאז ועד היום שוב ושוב נקלעים צאצאי יעקב לאותן דילמות ולאותם מבחני אחווה. ולמרבה הצער, לעתים קרובות אנחנו נכשלים במבחן. קשה לנו לאמץ את דרכו של יוסף.

שימוש נכון בכוח השררה

ואם נשתמש בלשון ברורה במקום בלשון המעטה, הבעיה היא שאצלנו בכלל לא מנסים ללכת בדרכו של יוסף. הוא הרי היה השליט בכל ארץ מצרים. פרעה הוא שאמר לו (מא, מד): ...וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ--בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. והוא אכן משתמש בכוח השלטוני הזה, אבל רק כדי לעשות טוב. הוא לא נוקם באחיו ואפילו לא במי שיזמה את מאסרו. כי כמו שהוא מעיד על עצמו באזני אחיו: ...אֶת-הָאֱלֹקִים, אֲנִי יָרֵא. ממילא כל צעד שלו נבחן בהתאמתו לרצון האלקים. לעומת זאת אצלנו נוקטים הפרדה מודעת בין האלקות ובין כל מה שקשור לפעולות שלטוניות. והתוצאות כואבות. מאד.

הקו המנחה

בשבוע שעבר כתבנו על כך שההנעה למכירת יוסף הייתה יחסם אליו כאל אויב. מסתבר לומר שבאותו שלב האחים עדיין לא הגיעו למדרגה שבה יראת אלקים היא הקו המנחה. כשהפנימו את הרעיון - חזרו בהם. עשו תשובה. חבל מאוד שהנושא הזה, יראת אלקים כקו מנחה, אינו עולה לדיון אצלנו. אולי אם הוא היה עולה, השלטון שלנו לא היה מתבלבל בעקביות בין עמית לטורף. הוא לא היה מרבה להכיל ולספוג מעשי רצח יומיומיים בניסיון להרגיע את השטח ומצד שני מרבה להתעלל באחים שמישהו חשד בהם במשהו. הגיע הזמן לשינוי.