המתווה למונופול החדש

״זה יום גדול למדינת ישראל, אני מחויב להביא את הגז לכלכלת ישראל. את מאות המיליארדים לחינוך, לרווחה, ולבריאות של אזרחי ישראל, ואת עשרות המיליארדים להשקעות ומקומות עבודה. שיפרנו את המתווה, העברנו אותו בממשלה והעברנו אותו היום ברוב מוחץ בכנסת. יש עוד מכשול אחד אבל כשאני רוצה להשיג משהו, אני משיג אותו" (בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל).

ימים יספרו וילמדו אם אכן החתימה על מתווה הגז, מול דלק קידוחים (בבעלות יצחק תשובה), ונובל אנרגי' (חברה אמריקנית), אכן יאלצו לפרק את המונופול שנוצר בהיתר ממשלת ישראל, וכמצוין על-פי המתווה זאת לאחר 15 שנים ללא מתחרים.

התרחישים הגלובליים באזור (תגלית הגז בחופי מצרים, חבילת החרם הכלכלי שהטילה רוסיה על טורקיה), הביאה לכך שבדיעבד בסיס הנתונים עליהם גובש המתווה בדצמבר 2014, למעשה באופן חלקי אינם רלוונטיים.

המציאות האנרגטית החדשה באזור, הביאה לכך שהיה צריך לפעול בשיקול דעת ובאחריות מירבית על-מנת ליצור מענה הולם יותר מיצירת מונופול גז בישראל, ההחלטות בעניין היו צריכות להגיע לאחר כניסה למסגרת מוקדמת של תוכנית מסודרת, לשימוש בהכנסות באמצעות קרן ריבונית להשקעת הרווחים המתקבלים ממשאבי הטבע הלאומיים, קביעת יעדים להשקעה בהכנסות למטרות לאומיות עם צפי ארוך טווח, אימוץ של תקן אוניברסלי, והדרכה של ארגון ה-OECD לניהול הכנסות מדינה ממשאבי טבע.

גיוס מימון

הגילוי של מאגר הגז המשמעותי במצרים, אשר עולה בהיקפו על מאגר "לוויתן", הביא לשינוי בתמונת המצב הכללי, מכיוון שתוכנית השיווק של מאגר "לוויתן" נשענה ברובה על תחזית הצפויה לייצא באופן משמעותי גז למצרים. המצב במאגר "תמר" לא היה שונה מזה, זאת מכיוון שבשנת 2014 חתמו בעלי מאגר "תמר" על הסכם המציג עקרונות ליצוא של כרבע מנפח הגז במאגר למצרים. התגלית המצרית, הביאה לכך שממשלת מצרים הודיעה על הפסקה של יבוא גז תוך חמש שנים.

מכאן ואילך, ברגע שהמצרים אינם משמשים כלקוח בטוח, ושאין לכאורה ביקושים משמעותיים בירדן, ולאור המצב בו השוק הישראלי-מקומי חסום ברובו על-ידי מאגר "תמר", יתקשו בעלי מאגר "לוויתן" להשיג חוזי מכר שמספקים עבור גיוס מימון לצורך פיתוח המאגר.

החתימה המסתמכת על סעיף 52, העוקף את הממונה על ההגבלים העסקיים משיקולים ביטחוניים-מדיניים, כלל לא היה נחוץ עקב התגלית המצרית (ההתפתחות עם טורקיה ככל הנראה אינה שיקול בעניין).

למונופול הגז שנוצר, יש אינטרס כספי מובהק להפקת הגז גם בתנאים השומרים על אינטרס הציבור. במידה ותתבצע הפרה של החובה להפיק גז תוך ארבע שנים, רשאית המדינה על-פי החוק להפקיע את חזקת החברות.

שיא הכוח

ישנן חברות נוספות, שישמחו לקבל את החזקה על המאגרים ולפתח אותם, כיוון שלהפקת הגז צפויים רווחים אדירים.

אך למרות זאת, לא רק שהממשלה אינה מקדמת את התחרות בענף, אלא שלמעשה על-פי המתווה ישנה דחייה נוספת בפיתוח מאגר "לוויתן" עד לשנת 2019. אם כן מדוע דבר שכזה מתבצע על-אף שהממשלה תומכת ומתהדרת בכלכלה חופשית? ובכן, ייתכן שהסיבה לכך שהממשלה חוששת שהיא לא תצליח לאכוף את החוק על מונופול הגז, ואם זו הסיבה? כיצד תצליח בעוד עשר שנים, כאשר המונופול יגיע לשיא הכוח?!

מאגר נוסף שכבר ניתנה בו חזקה משנת 2008, הוא מאגר "דלית". עולה כאן שאלה, מדוע הממשלה אינה מפעילה את סמכותה לחייב את החברות לפתח אותו? זאת על-מנת לספק את הגז בתקופת ביניים, ובכך להעניק את מרווח הנשימה שנדרש לטובת הבטחת התחרות בענף.
כמו-כן, ישנן עוד מאגרי גז שנתגלו

כמו "כריש", "שמשון", "תנין" שעדיין לא מפותחים וגם אינם נמצאים בתהליך פיתוח, למרות שלממשלה יש את הסמכות לפעול על-פי סעיף 24 לחוק הנפט, המחייב את פיתוחם. מאגרים אלו, מסוגלים להעניק מרווח נוסף לתחרות שצריכה להתפתח בשוק.

עלות ההשקעה ההתחלתית במאגרים עבור החברות, הייתה כלול בסכום שבסיכון כ-150 מיליון דולרים שהיוו השקעה בתנאי אי-ודאות. סכומים שהוצאו לאחר מכן, היו לאחר שהוכרז על תגלית הגז והגיעו למסקנה העיקרית שניתן לעשות רווחים של הון עתק מהמאגרים הללו. יצחק תשובה לדוגמה לא השקיע מהונו האישי, מכיוון שגיוס הכספים נעשה מכספי ציבור (משקיעים קטנים).

שני מיליארד דולר

עלות פיתוח מאגר "תמר", נמדד בכ-3 מיליארד דולרים, כולל הנחת צינור הגז המחבר לחוף.

עלות פיתוח מאגר "לוויתן", נאמד קצת יותר יקר על ערך של כ-5 ועד 6.5 מיליארד דולרים, אך "דלק קידוחים" (בבעלותו של יצחק תשובה), יוצאת ברווח גדול מאוד מהכסף שהיא מניבה ממאגר "תמר", ואת הכסף שהיא אמורה להשקיע במאגר "לוויתן" כבר קיים אצלה, מכיוון שב-2014 היא גייסה שני מיליארד דולרים בארה"ב מאג"ח.

באופן כללי ההפקה ממאגר "תמר" החלה כבר מאפריל 2013 ללא יצוא, כך שעל-פי הדוחות הכספיים של חברות הגז הן למעשה החזירו כבר את ההשקעה בסיכון, וכמו-כן גם חלק נכבד מסך השקעותיהם, מכאן ואילך החלו להניב רווחים.

מכל המשתמע, הממשלה היא זו שהקלה על יצירתו של מונופול הגז. בין השנים 2005 ל-2010, ניתנו לדלק ולנובל אנרג'י יותר רישיונות לחיפוש מהמותר על-פי החוק (מותר- 12 רישיונות, וניתנו 22 רישיונות לדלק וכ-16 רישיונות לנובל אנרג'י). כמובן שעד שהעניין לא עלה לתקשורת, איש לא דרש את עניין הפחתת הרישיונות, לאחר מכן שעלה הלחץ מצד הציבור, הסכימו בממשלה להחזיר את עודפי הרישיונות, אך לא את הרישיונות המאוחרים יותר שניתנו.

דרישה פשוטה

הממשלה העבירה את שיקול הדעת להחזרת רישיונות עודפים לידי החברות, אלו ככל הנראה החזירו רישיונות עם פוטנציאל נמוך מאוד לאיתור גז, ובכך למעשה זכו החברות ליתרון מהותי על פני כל חברה אחרת שהייתה מעוניינת לחפש, כך נוצר לו מונופול למשק הגז בישראל.

טענות ראש הממשלה בנימין נתניהו לפופוליזם בעניין, אינן מוצדקות. אין שום עניין בביקורת רצינית ומעמיקה להלאים את הגז הטבעי, וזאת מכיוון שהוא משאב טבע השייך לציבור. הגז שנתגלה במים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, מהווה אוצר טבע של אזרחיה.
הדרישה הפשוטה שמופנית לחברות הגז צריכה להיות, התנהלות על-פי החוק (עקפו את חוק ההגבלים העסקיים) ולא לפעול כמונופול.

כלומר, הגז ישאר בידיים פרטיות, אך במקום שימצא בידי שתי חברות השולטות בו בשותפות כחברה אחת ובצורה בלעדית, הוא צריך להיות מפוזר בין מס' ידיים שיציבו תחרות ביניהן על נתח השוק המרבי.

מה שמתנהל באופן הזוי הוא שהמצב הנתון, פשוט מאפשר לכך שקרוב ל-98% מעתודות הגז הטבעי של מדינת ישראל, נמסר לידיהן של שתי חברות, אשר השותפות ביניהן למעשה יוצרת פעילות עסקית כחברה אחת. לחברות אלו, ידוע בצורה חד-משמעית שבשום מדינה מתוקנת ודמוקרטית בעולם, לא היה להן אישור להקים מונופול באחד מהשווקים האסטרטגיים של המדינה.

טענת פופוליזם

עם זאת בהיבט הגלובלי ורק לאחר שהיה מובטח שוק תחרותי לגז, וכמו-כן הביטחון האנרגטי-פנימי של ישראל, אין ספק שהיה צריך להתחיל עם תהליך היצוא כמה שמוקדם יותר, כך טוב יותר. המשבר הרוסי-טורקי (הפלת המטוס הרוסי בסוריה על-ידי הטורקים) וחבילת החרם הכלכלי שהטילה רוסיה על טורקיה בעקבותיו, הביאה את הטורקים להתעניין כחלופה במשק הגז הישראלי.

התמריץ הכלכלי הזה, הוא מסוג התמריצים שמהווים זירוז ל"פיוס" בין מדינות. אחת מהסיבות לחתימה של נתניהו, בהסתמך על סעיף 52 שעוקף את הממונה להגבלים עסקיים מסיבה של דחיפות ביטחונית-מדינית, היא ההזדמנות הכלכלית מול הטורקים.

מה שמעניין ומעלה שאלות הוא שנתניהו החליט להתעלם ולעקוף מכל ואת כל הדעות הרבות שהתחוללו סביבו בטענת פופוליזם, הן מהצהרתו הרשמית של הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, הפרופ' דיוויד גילה שהכריז על השותפות בגז כמונופול, הן מהחלטת ועדת הכלכלה, הן מהתנגדותו של שר הכלכלה לשעבר, אריה דרעי לחתום על אישור המתווה, ומבחינת ההיבט הביטחוני-מדיני, אין איש ביטחון אחד מלבד יוסי כהן (אותו מינה לראש המוסד) אשר נתן צידוק או גיבוי מלא ופומבי להפעלת סעיף 52.

כאשר המתווה הוא בגדר עובדה, מוטלת על ראש הממשלה נתניהו החובה להוכיח את אמינותו של המתווה מבחינתו ושאליו כיוון בכל כוחו, כמתווה המשרת את האינטרסים מכל הבחינות וההיבטים של מדינת ישראל, ולא בלבד של חברות הגז, אשר מתפקדות לעת זו ואילך כמונופול לכל דבר ועניין.