בריאה כצריפה

תהום הבוץ והרפש המתפשטת בלי גבולות שהוכתה מכה עזה בידי הבורא והפכה לבריאה קורנת ומהודקת, משולה לגוש מתכת גולמי שנשרף, הותך ועוצב כדי להיזקק מסיגיו ולעטות ברק טהור. כל בעלי המקצוע המיטיבים לוקחים דוגמה ממייבש הביצות הראשוני. האיכר הדש בגורן חובט בגרגרי התבואה כדי להפריד בין המוץ לזרעים, הצורף העמל בבית מלאכתו נופח אש על המתכת המעורבת כדי להפריד בין הפסולת הנחותה לחומר היקר:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג (לְסִיג), כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר, סִגִים כֶּסֶף הָיוּ (היו לי לסיגים של כסף): לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים, לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. קְבֻצַת (כמו שמקבצים) כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר, לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ, לְהַנְתִּיךְ; כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי, וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם. וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם, וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי, וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ. כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר, כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם. (יחזקאל כב:יז-כב)

האנושות שחטאה חיללה את היקום הטהור. לתפקיד מורי הדרך נבחרה אם כן קבוצה קטנה יותר, בני ישראל, שהיו אמורים להוות את הכסף והזהב בתוך הנחושת והברזל - דימוי במקרא לעובדי האלילים שכה פסולים בעיניו. אך בני ישראל, שבמקום להגביה את הזרים, ירדו לרמתם, הפכו הם עצמם לסיגים, לגסים. ולכן יקבץ ה' אותם אל תוֹךְ ירושלים שתהיה כמו תּוֹךְ הכור. לב לבה של תבל, תוך תוכה, אמצעה, מרכזה, יידע שוב את אפו, חמתו ועברתו של הבורא, שכמו בשעת מעשה הבריאה, יעביר אותו מרוע לטוב. ומלבו של היקום, מן התָּוֶךְ, שבו לראשונה אזל הזול ונחשף היקר, יתפשט טוב זה אל קצותיו. תּוֹךְ, מהשורש ת.ו.כ, שפירושו המקורי הוא לחלק בתווך, כמו לְהַנְתִּיךְ, לשרוף ולהמיס, מהשורש נ.ת.כ, חולקים את צליל הניפוץ האונומטופיאי תך, שגם בשיכול אותיות, כת, משמעותו היא כתיתה וכתישה. יש לציין שעל קבוצת שורשים דומים אלה, בצורתם ובתוכנם, נמנים גם חתך ו-טבח.

המנתיך (מ-נ.ת.כ) הוא המנתק (מ-נ.ת.ק, קרוב אל נ.ת.כ, מלבד שני העיצורים הזהים, כ ו-ק דומים בהיגויים):

בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי, מִבְצָר, וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם. כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, (קשים) כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. נָחַר מַפֻּחַ (המפוח נשף), מאשתם (מֵאֵשׁ תַּם) עֹפָרֶת (העופרת תמה, אזלה באש), לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף, וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ (הסיגים לא הופרדו). כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם, כִּי מָאַס ה' בָּהֶם. (ירמיהו ו:כז-ל)

בפסוקים אלה פונה ה' אל הנביא ואומר לו שהוא מינה אותו לבוחן, לצופה, היושב במגדל, במבצר, כדי שישקיף על עמו מגבוה, מעמדה נוחה, מאובטחת ומוגנת, ויתבונן בהתנהלותו. על ירמיהו אם כן לעמוד על טיב העם, כמו צורף הבודק מתכות. תוצאות הבדיקה מעידות על מצב מוסרי ירוד מאוד של העם המושחת שסר מהדרך הנכונה ומרד בתורת ה'. כל אחד ואחד עסוק בהשמצות והכפשות שמטרתן לגרום למפלתו ואובדנו של האחר. לנחושת ולברזל דומה העם.

מפוחו של הצורף נושף באש בחוזקה, אך על-אף שהעופרת, שהוכנסה לכור כדי לסייע בתהליך זיקוק גוש הסלע הגולמי, כבר נגמרה, הסיגים לא הוסרו, לא הוסגו, לא הורחקו. הכסף המיוחל לא התגלה, שום חומר טוב לא נחשף. לשווא עמל הצורף. ההתכה לא הביאה לטיהור. העפרה שנצרפה הייתה למעשה כולה פסולת מאוסה ששום כסף לא התגלה בה. העם נקרא אכן כֶּסֶף נִמְאָס. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, אומר גם ישעיהו כדי להמחיש את הידרדרותו והתנוונותו של העם עד להזדהמותו המוחלטת (ישעיהו א:כב).

המפוח שבו נושף הצורף מרמז לרוח אלוהים המניעה את הנביא והנובעת ממנו. אך לשווא טרח הצורף במומחיותו, באמנותו ובלהטו, לשווא התייגע הנביא בהשראתו, בכשרונו ובדבקותו. אש התוכחות שהוכיח הנביא את העם, לפי הוראות שולחו, לא הועילה. הטפות המוסר שהופקו מפיו, מגרונו הניחר, מלבו, מנשמתו, לשווא הוטפו.

לא די היה במילים נגד לב הנחושת והברזל של העם, נגד עורפו הקשה. מבחן הגערה המילולית הוחלף בלית ברירה במבחן הגערה המעשית. כשהדיבור אינו נשמע, בא תור המכה. כמו העולם שלא רק במאמרות אלא גם בעשייה נברא, כך גם תחייתו של העם וגאולתה של האנושות תבואנה לא רק בהטפות, אלא גם בכאבים מוחשיים, לפי אותו מודל בריאה בראשיתי. משורר מזמור סו בתהילים מתאר את היסורים הגשמיים באותו מינוח שבו משתמש ירמיהו - לבחון, לצרוף - כדי לתאר את הטפות המוסר:

כִּי בְחַנְתָּנוּ, אֱלֹהִים, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף. הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה (במלכודת האויב), שַׂמְתָּ מוּעָקָה (משא כבד, שעבוד) בְמָתְנֵינוּ. הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ (שימשנו כעבדים למשעבדים, נשאנו אותם על כתפינו), בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (לרווחה, לחרות, לשפע). (תהילים סו:י-יב)

הפועל בחן, כפעלים רבים אחרים, פורט על קשת רחבה של משמעויות, מן הקל אל הכבד, מן הבחינה כצפייה ובדיקה ועד הבחינה כהעמדה במבחן, על כל דרגותיו. מבחן המעבר באש ובמים - בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם - מתחבר לשתי משמעויותיו של הפועל להתיך (נ.ת.כ) - המסה באש וטביעה במים. כדי לדייק, יש לציין כי מובנו הראשונו של פועל זה - נשפך, ירד בזרם - מתייחס קודם כל למים - וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם, וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי ברָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָדכָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּההַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. (...). וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה. (שמות ט:כב-כה, לג-לה)

בתוך כל גוש ברד צף לו כדור אש - איחוד הפכים של ממש, ממאפייניו של האל. וכדברי אבן עזרא, האש לא ממיסה את הקרח והקרח לא מכבה את האש. וכדברי רש"י, נס בתוך נס, האש והברד מעורבים, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם. ומדרש רבה מדמה את הברד והאש המתלקחת בתוכו לשני לגיונות קשים שהיו נלחמים זה עם זה. לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך ועשה המלך שלום ביניהם, ועשו שליחות המלך ביחד. כך, אש וברד צהובים זה לזה, כיוון שהגיע זמן מלחמתה של מצרים, עשה הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם והיכו במצרים.

גושי הברד והאש הניתכים ממעל, ניתקים, יורדים, מכים ומשברים - ביטוי לחמתו של ה' במהלך המכה השביעית שהנחית על מצרים - מזכירים את חצי הברד והאש שבהם המם ה' את אויבו העז של דוד במזמור יח. כך, בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד בפרק ט, פסוק כד, בשמות, ובָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ במזמור יח, פסוק יד, בתהילים (שירת ההודייה של דוד נמצאת לראשונה בשינויים קלים בפרק כב בשמואל ב, אך לצורך ההמחשה, יצוטטו קטעים מהמזמור):

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי. חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת. בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו. וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ (יסודות הרים הזדעזעו) כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל (אש אוכלת פרצה מפיו), גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו (היטה, הנמיך את השמים וירד כשחושך כבד תחת רגליו). וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא (וטס) עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים (הטיל חושך סביבו שהיה לו כסוכת מסתור, חושך של ענני שמים כבדים מרוב מים). מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ (מנוגה נוכחותו, פרצו, התקדמו ענניו, ברד וגחלי אש ניתזו). וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם (את האויבים). וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם (מעמקי הים נחשפו) וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל (יסודות תבל התגלו), מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי (כי היו יותר חזקים ממני). יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי (שונאיי ארבו לי ביום אסוני) וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:ה-כ)

בפסוקים אלה מגייס ה' את כל איתני הטבע כדי להציל את ידידו דוד מכף שונאיו, הסובבים ומקיפים אותו כגליו, זרמיו ומשבריו של ים תהום משתולל. האל שומע את קריאתו של הטובע בים השאול, וחרון אפו נגד האויב השטני, שהוא גם אויבו שלו עצמו, מתואר כסערה אימתנית המכה בים ומייבשת אותו. פעולת ההצלה מתחילה ברעש שמשמיעה הארץ הרועדת והריה הזעים על יסודותיהם. בשלב שני מתלקחים השמים וענניהם השחורים המעובים הנראים כעשן כמו נורים מנחירי האל תוך שאש הברק המותזת כמו פורצת מפיו רושף הגחלים.

ענני הגשם הכבדים כמו מכופפים את הרקיע אל עבר הקרקע. שמים וארץ מתערבבים יחד - חזרה אל התוהו ובוהו מקדימה את הבריאה המחודשת העומדת להתרחש. שירת ההודייה הנסיבתית לובשת פנים של המנון קוסמי. בשירת דוד יש תיאורים דומים למכת הברד, לשירת הים, לשירת דבורה, לשירת חנה ולהתגלות הר סיני, וכל אלה גם יחד יונקים ממעשה בראשית.

כשערפל תחת רגליו ונוגה מעליו, בלב הסערה, יורד האל וחש להכניע את אויביו. בתוך אור וחושך, אבני ברד וכדורי אש הבוקעים מעננים כהים - עוד איחוד הפכים, מסממניה של בריאה, כמו במכת הברד שאיחדה אש וקרח, מגלה אל עליון את עוצמת נוכחותו, שולח את חיציו הבוערים ומפזר את אויביו. מי השאול שעמדו להטביע את ידיד האל מתייבשים כהרף עין, במחי נשימת רוח אפו של אלוהים. ייבוש המים, או ניתובם באפיקים ובעקבות כך התגלות היבשה כבמעשה הבריאה, משבצים את התמונה במערכת של קטעים המופיעים במפוזר לכל אורך המקרא והמרמזים למאבק קדומים בין האל הבורא לבין כוחות הים הסרבנים שסרבו להישמע להוראותיו בשעה שניגש אל בריאת העולם, למשל:

קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. (תהילים כט:ג)

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (...). (נחום א:ד)

(...) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא. (ישעיהו נ:ב)

די בגערת ה', והמים נסים או מתייבשים (ראו: מגערה (דרך רגיעה) לערגה). השורש גער, המקושר פעמים רבות במקרא לדיכוי המים המורדים (ישעיהו יז:יג, נד:ט; תהילים קד:ז, קו:ט, ועוד), מופיע גם במזמורנו:

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

שימוש זה במילה גערה מחזק את הרמזים שבהם משופעת שירת דוד, המשייכים אותה למערכת תיאורי בריאה אלה. הניצול הנמשה מהתהומות לעבר המרחבים כמוהו כבריאה הזכה שחולצה מכלאה הטחוב. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, אומר המשורר (פסוק כ), ששירתו מהווה גירסה נוספת לדפוס היציאה משעבוד וגלות, חיצונית ופנימית, מיסורים מזככים, מזקקים, אל עבר חיים של התעלות, הגשמה ומיצוי, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.

מצד שני, דימויו של האל הנושף אש מאפו ומפיו כדי למגר את האויבים הרשעים, מקביל לדימוי הצורף הנושף אש במפוח כדי להתיך את הסיגים הרעים. כל היקום כולו נעשה כור התכה, שהוא סמל לכל היקום כולו. משורר מזמור יח אומר: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ (תהילים יח:ח-ט), וכן: וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ (שם שם:טז). ומשפטים אלה המתארים את חרון האל מזכירים את דימוי הצורף שבו משתמשים הנביאים: נָחַר מַפֻּחַ (ירמיהו ו:כט), וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי (יחזקאל כב:כא). האל הבורא יורה מפיו ומאפו חצי אש לעבר הרֶשע כמו הצורף הנושף אש כדי להתיך את אותו רוע.

ולא זו בלבד. דימוי המתכת מוטמע בלב הבריאה, במילה רָקִיעַ עצמה, אותה מחיצה המבדילה בין המים ממעל למים מתחת. וכמו שני פירושיו של הפועל ניתך המתייחס גם למים הניתכים וגם למתכת הניתכת, וכמו שני פירושיו של הפועל יצק, דהיינו, לצקת מים ולהתיך מתכת בעת ובעונה אחת, כך גם המילה רָקִיעַ: אל רקיע כגליד מים קפואים חובר הדימוי המציג אותו כרצועת מתכת רקועה. הרָקִיעַ הוא כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא במראה שרואה יחזקאל (א:כב), נורא בהטילו אימה על רואיו בעבור הפלגת זהרו ולבנינותו, בלשונו של רש"י. ואליהוא, הבא לדבר אל איוב, מדמה את הרקיעים לראי עשוי מתכת יצוקה, חזק ובוהק (איוב לז:יח).

דימוי המתכת מרומז אף בשורשה עצמה של המילה רקיע - ר.ק.ע, שבבניין פיעל, ריקע, פירושו שיטח ורידד, בהתייחסות למלאכת האמן. וכך נאמר על עושי האיפוד שהיכו בזהב וריקעוהו ללוחות דקים ואת הלוחות הדקים חתכו לחוטים:

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם (...). (שמות לט:ג)

ההיתוך כולל התמרה, בעוד שריקוע לוחות הזהב וקציצת החוטים הוא שלב של עיצוב. אך שתי הפעולות גם יחד כרוכות בהפעלת כוח ומעתיקות ממעשה הבריאה המורכב, ורואות בה דגם של חיקוי.

בבניין פעל, רקע פירושו מתח, שטח, ובהרחבת משמעות, דרך, דרס: הרוקע ברגלו מכה בקרקע, בועט בה ומשטיחה כמו הצורף המרדד את חמריו. בשירת דוד בגרסתה הראשונה מודה המלך לאלוהים על שסייע בידו להכניע את אויביו:

וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם (עשית כך שאויביי הפנו לי עורפם וברחו מפניי ואת שונאיי השמדתי). יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם (הם הסתכלו לכל עבר, אבל לא מצאו מושיע, הם קראו אל ה', אבל הוא לא ענה להם). וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם (שחקתי אותם כמו אבק, כמו הבוץ ברחובות רמסתי, מעכתי אותם). (שמואל ב, כב:מא-מג).

בתיאורו של דוד את שחיקת האויב ניכר דפוס הכנעת-הים המורד המכונה רהב על-ידי האל הבורא. דוד המכניע את אויביו מחקה את האל הבורא כששיטח את גלי הים:

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (...). אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ (לא שככה חמתו), תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב. (אִיּוֹב ט:ח, יג)

כשם שנטה הבורא את השמים, מתחם ושטחם לכיפה דקה, כך גם רמס את גלי הים הגבוהים. קרקע כרקיע. זאת ועוד. הרקיע שחתך במים טבח גם בבשר:

בַּיּוֹם הַהוּא (כמו בבראשית) יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם. (ישעיהו כז:א)

כוחות השטן האימתניים לובשים צורה של בעלי חיים קדמוניים, גרמיהם כמטילי ברזל ובשרם כמו עשוי נחושת (איוב מ:טז-יח, מא:טו). פקעת סבוכה ומתפתלת של נחשי נחושת חשוכים רוחשת גם בחובם של אלה הסוגדים לדמויות אלה ומזדהים איתן. מקבוצת אנשים זו מסתייג איוב בשאלתו הרטורית שבאמצעותה הוא מטעים במרומז את אי-השתייכותו אליהם:

מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל (מה כוחי כי אקווה לטובה) וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי (ומה יהיה סופי אם אחכה בסבלנות). אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ (עשוי נחושת)? (איוב ו:יא-יב)

ברובד הראשון מדבר איוב על חוסר יכולתו להתמודד עם מכאוביו. כוחו תש והעתיד הנשקף לו אינו מצדיק ציפייה סבלנית לטוב. אך בשאלה "אם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ?" מרמז איוב, ברובד שני, על ניתוקו המוחלט מעדת הבוגדים העזים והחוצפנים, שעורפם גיד ברזל ומצחם עשוי נחושת שאותם מתאר ישעיהו:

מִדַּעְתִּי (לפי שידעתי) כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. (ישעיהו מח:ד)

בהמרותם את פי אלוהים, בהיעשותם קשי עורף, קשי לב (יחזקאל ג:ז) ובעלי מצח נחושה, בני ישראל מחקים, לא את הבורא, כפי שנדרש מהם, כי אם את אלילי התרבויות הזרות. ואלה מזוהים עם המים הקדמוניים הסרבניים - רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת שזקפו ראש נגד הבורא ושהותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול.

דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. זילות הברזל, דלות הבדיל, שחות הנחושת ונמיכותה של העופרת הותמרו בערכו של כסף טהור שזוקק שבע פעמים בתוך כור ההתכה של כל היקום כולו:

אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ (הזורם מהכור אל הארץ), מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. (תהילים יב:ז).