לרסן את כלבי האנרכיה

מחזה ההתלהמות שראינו ושמענו (28.12.15) מפיהם של מרצים בכירים באוניברסיטה העברית בירושלים, המחיש היטב את העובדה ששוטים, ברברים וגסי-רוח מצויים גם במחנה השמאל. ריכוזם גדל, ככל הנראה, ביחס ישר לרמת הקיצוניות, השחצנות וההתנשאות שמשותפים ללא מעט חברים במחנה זה. לשיח ברברי זה כבר כמעט "התרגלנו" ברשתות החברתיות, בהופעות פומביות הנושאות סימני היכר של "מחאה חברתית", בחוגים מסוימים של התקשורת הכתובה והמדוברת ובחוגי אמנים הנמנים על הזרם "המתקדם" - זרם המתמחה בהחרמות סדרתיות של יריבים אידיאולוגיים.

הפעם יצא המרצע מהשק האקדמי. לא די שהשוטים פתחו לרווחה את חרצובות פיהם, אלא שגם הנהלת האוניברסיטה המציאה לעצמה תירוץ במרחבי "החופש האקדמי", לנער חוצנה מאחריותה לגידולי הפרא הצומחים בחיקה ושוכנים בתוכה. אם תופעות אלה מבטאות את "היכלי הרוח" החדשים והמודרניסטים שלנו, אין ספק שיש בהן תמריץ חזק לחזור דווקא למקורות הישנים והטובים של היהדות. רצוי מאוד שמשרד החינוך יתן דעתו על המציאות העגומה באקדמיה וימצא דרכים לנקות את הביבים האנושיים גם בה.

יהיו מי שיאמרו שמדובר במקרה חריג ובמיעוט מבוטל ואכן, בקרוב-רב זה כך. המיעוט הזה אינו מבוטל רק מבחינה מספרית, הוא מבוטל ובטל גם מבחינה ערכית, אנושית וחינוכית. אולם הוא רעשני, ארוגנטי וחתרני ולכן אסור להניח לו ללא טיפול שורש.

זרמים עכורים כאלה מרעילים את בארותינו כבר שנים רבות. הם אחראים להרס התדמית של מדינת-ישראל יותר מכל גורם אחר וחותרים דרך קבע נגד יסודות הדמוקרטיה ושלטון-חוק אמיתי. באיצטלה של "חכמי-דעת" - כניגוד ל"חכמי-דת" שמבוקרים על ידם בשצף קצף - הם ההפך הגמור ממה שהם מתיימרים להיות.

האירוע הנ"ל משקף את העובדה שבישראל מתקיימת מלחמת תרבות שטרם הגיעה לשיאה. מלחמה זו אינה בין הליברליזם לקלריקליזם, אלא בין דמוקרטיה אמיתית, שורשית וקלאסית לבין אנרכיה המתחפשת לדמוקרטיה ליברלית, "מתקדמת". הוויכוח הפוליטי האופייני לדור האחרון, בשאלת הפתרון הרצוי לסכסוך הערבי-ישראלי - "שתי מדינות לשני עמים" או קטסטרופה - עובר אקטואליזציה והסבה לויכוח על דמותה ואופיה של מדינת היהודים.

השמאל שנכשל במאבק לרסק את ההתישבות באיו"ש, נכשל בניסיונות לסלק את נתניהו מראשות הממשלה ונכשל בניסיונות למנף קשיים כלכליים זמניים - חלקם אמיתיים וחלקם מומצאים - החל להפנים את מגמת ההתפתחות החברתית האמיתית בישראל והוא פוחד ממנה "פחד מוות". זו אומנם רק צל-הרים, אבל לדידים של פנטים מכל סוג שהוא, צל-הרים מאיים יותר מההרים עצמם.

לאחר שהובן במקומותינו, שיהודי ארה"ב יעדיפו להתבולל שם ולא לעלות לארץ. שיהודי אירופה בחלקם עלו כבר לישראל, בחלקם היגרו לאמריקה ובחלקם ימשיכו להתבולל באירופה. שיהודי רוסיה ברובם עלו כבר לישראל וכאשר תפתר בעית הגיור האווילית, שמעכבת הצטרפות מלאה ושלימה שלהם לעם היהודי, יעלו גם רבים מהנותרים באזורים ההם לישראל.

רבים מבינים כיום, שהיהודים הנותרים בעולם מחוץ למקומות הנזכרים לעיל, מהווים רק אחוז קטן מכלל העם היהודי. גם אם יעלו כולם לישראל, לא תשתנה בה באופן מהותי התמונה הדמוגרפית ולכן גם לא יהיה שינוי ניכר במגמות ההתפתחות החברתיות-תרבותיות במגזר היהודי. על-רקע תובנות אלה, מקבלת משמעות מיוחדת לטווח ארוך המציאות היהודית העולמית הנוכחית.

הקבוצה הגדולה ביותר בעולם של יהודים חיה כיום בישראל. הריבוי הטבעי של קבוצה זו גדול יותר מהריבוי הטבעי הממוצע של שאר הפזורות ועל-רקע ההתבוללות היהודית המסיבית בתפוצות, תוך פחות מדור תחיה בישראל יותר ממחצית העם היהודי כולו. מחצית זו, היא ורק היא, תקבע את כיוון ההתפתחות החברתית של מדינת היהודים ואת האופי התרבותי שיתעצב בה. הואיל ולמעלה מ-70% מיהודי ישראל דהיום מגדירים עצמם על הרצף שבין מסורתיים לחרדים, ניתן לשער בסבירות גבוהה שזה יהיה גם אופיה הלאומי של מדינת-היהודים: קודם יהודית ואחר-כך דמוקרטית. זהו מקור "הפחד" וזה שורש המאבק המחריף והולך כיום על אופיה וצביונה של המדינה.

השמאל מבין שעל-פי מגמות אלה, ישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה. ישראל גם לא תהיה עוד דמוקרטיה מערבית שעוסקת בחיקוי מתוך התבטלות של המודל האמריקני, הבריטי או הגרמני. היא תצטרך להיות ותהיה פרי-פיתוח ישראלי-יהודי עצמאי, שבו הבסיס יהיה יהודי וההתאמות למודרנה תהיינה מזיגה בין היסודות היהודיים האוניברסליים ו"הנצחיים" לבין הקידמה האזרחית המערבית תלויית הזמן והמקום. את התמהיל הזה אמורים אנחנו, אזרחי ישראל ולא אף אחד אחר, לרקוח. הגמוניה של היסודות היהודיים האידיאולוגיים, המשפטיים, התרבותיים, ההיסטוריים, האתיים והפואטיים, היא שמפחידה את אלה שביקשו לבנות כאן סניף מזרח-תיכוני של ניו-יורק או ברלין. הפחד מובן, אולם דרכי המאבק שהוא מחולל בכדי למנוע את רצון רוב האזרחים, כפי שהוא משתקף בבחירות הדמוקרטיות שלנו, איננו בא בחשבון ויש לעצב כללי משחק אחרים.

לעיתים דומה שהשמאל באיוולתו מוכן "לשפוך את התינוק עם המים". אם ישראל לא תבנה ותכונן בדמותו וכצלמו של השמאל, או אז לדידו אולי נכון יותר יהיה לחולל כאן אנרכיה ואפילו להסתייע באויבי ישראל בכדי להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה בכוח. כל הדרכים כשרות לכך: החנקה כלכלית ופוליטית, ריסוק חברתי על-ידי השחרה טוטלית של המציאות, זריעת דמורליזציה וסרבנות אזרחית בכל עניין גדול או קטן וקיטוב חברתי הרסני. בדרך מלאכותית זו, מקווים כלבי האנרכיה להשליט עליה "דמוקרטיה-ליברלית קלאסית" וכך להצילה מציפורני... היהדות.

חייבים לרסן בכל דרך את כלבי האנרכיה. כיום הם הסיכון הגדול ביותר להמשך קיומה של מדינת הלאום היהודי - ישראל. השמאל הוא זרם מאורגן היטב. הוא סולידרי עם פעיליו, ארגוניו ומטרותיו ופועל ללא לאות למימוש הייעוד שהציב לעצמו. החרפת הטונים באמצעי המאבק העומדים לרשותו ובכלל זה הגייסות האקדמים, היא חלק מהעצמת המאבק. ככל שהימין יוכיח נחישות וחתירה ליעדיו שלו, יגביר השמאל את מאמצי הנגד ויקרב אותנו לאלימות שאינה מסתפקת במילים ¹.

הבעיה אינה ולא הייתה חופש דיבור. חופש כזה קיים, לפעמים אפילו יותר מדי. הבעיה נעוצה ברצון להפוך את הדמוקטיה הישראלית לאנרכיה, כלומר לפרשן חופש דיבור באופן פרוץ לחלוטין מכל מסגרת כובלת, ולשלבו בחופש מעשה רחב ביותר "למיעוט" החתרני, עד כדי השלטתו על חיינו. ממשלת ישראל חייבת להיות ערה למגמות אלה ולסתור אותן בעודן באיבן. סתירה כזו תושג בעזרת חקיקה מתאימה, תהליכי שיפוט יעילים וענישה קשה, בכל מקרה שבו דרך קבלת ההחלטות הדמוקרטית תוחלף בדרך האנרכיסטית או בשלטון הרחוב.

בקדנציה הרביעית שלו כראש ממשלה, נתניהו מוצא עצמו בעיבורה של "מהפכת האנרכיה" ובעיצומם של נסיונות להרחיבה ולהעצימה. כיום תפקידו אינו רק לשמור על ביטחון ישראל באזור הסוער שלנו ועל ההתיישבות באיו"ש כאחיזה מרכזית בארץ האבות, אלא עליו לנתב ולנהל בנחישות גם את המאבק באנרכיה. להערכתי, אין כיום פוליטיקאי פעיל שבשל ומתאים לכך ממנו; אבל אינני מקנא בנטל הנפשי והפסיכולוגי שמציאות זו מטילה עליו.

עד-כה לא עשתה ישראל די בכדי להציג כראוי בפני הקהילות היהודיות בעולם, בעיקר בקהילה היהודית הגדולה בארה"ב, את מהות ומשמעות המאבק הפנימי המתפתח בתוך המדינה. עדיין נמצא מרכז הכובד של ההדברות הישראלית-יהודית בסוגיות המדיניות שסביב הסכסוך הישראלי-ערבי. ברור שלגבי מי שחיים בתפוצות, סכסוך זה הוא עניין תאורטי-ערכי ורחוק למדי. כאשר הסכסוך משפיע גם עליהם דרך יחסי-החוץ של ישראל או דרך איומי הטרור, חלקם אפילו מוכנים להתפשר על חשבון הביטחון הלאומי שלנו, בזכות שטיפת-מוח שעושים להם סוכני המחנה השמאלני, במסווה של ליברליזם וקידמה.

עתה יש להחליף דיסקט ולעבור לאיזון בין הדיון הפנים-יהודי לנושאים האחרים. בדיון המעודכן חייבות להכלל שתי עמדות-יסוד:

א. הויכוח אינו רק בשאלה כיצד מתמודדים עם האויבים; חשוב לא פחות ואפילו יותר הדיון בשאלה אנא מועדות פניו של העם היהודי ומדינתו הריבונית ²;

ב. החלטות פוליטיות ישראליות יתקבלו בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית, על-ידי אזרחי המדינה ולא על-ידי שום גורם חיצוני - יהודי או לא יהודי.

הידברות בין ישראל לתפוצות היא תמיד ברוכה ותמיד חיובית. הדברות פנימית, גם חיובית וגם חיונית עד מאוד. אבל החלטות לאומיות מתקבלות רק במסגרת המדינה - המסגרת המבטאת את השיתוף הרחב ביותר ואת הנשיאה בעול הקיום והריבוניות המשמעותית ביותר. הדרך הרציונלית היחידה לכך היא הדרך הדמוקרטית: בחירות או משאל-עם ולא שום "פטנט" אחר.