להכות את העולם בפחד. להרוג את דפנה בפגיון שלא מכיר אותה, בחמת זעם מטורפת שדבר אין לה עם האישה הזאת, לייתם את ילדיה ולשכל את אלוף נעוריה בשטנה שהם אישית לא הציתו אותה, זה לרוקן את האישה הזאת מחייה, מאהבותיה, מחד-פעמיותה ולהטיל אותה בכיכר כדי שכל אדם ואדם העובר בה יידע כי הגווייה יכולה הייתה להיות הוא, או כי היא עתידה להיות הוא. אנחנו בוכים את האישה שדפנה הייתה. הרוצח רצח דרכה משהו בחייה של כל אישה וגם בחייו של כל ילד, וגם בחייו של כל עלם, גם בחייו של כל גבר בעמיו.
פגיון מושחז
אנחנו מתאספים לשאת קינה על אם ועל רעיה ששמה כך וכך ומאור פניה כך וכך, ותמולה כך וכך, והעתיד שחיכה לה בירכתי הימים שיבואו כך וכך, והרוצח לא רצח בכלל לא אישה ולא אם ולא רעיה ולא עבר ולא עתיד אלא לקח רצח כלשהו והפך אותו לאיום על כל מי שיכול להירצח אם לא יזהר יום יום מלהיות מה שהוא ובנו ואביו ואחותו ואמו ורעיו בחרו להיות למורת רוחו של העובד את הפגיון המושחז העיוור.
הרציחה שאין בה שום רגש לנרצח, והנרצחת שאין לה כל זיקה לרוצח - הן שתי ישויות בצומת בו חומק השטן מן האלוהים, בה מוטל אדם שנברא בצלם לרגלי מי שעשאו בזדון מעורפל הגיון שוטה לכלי.
דפנה האישה לא תישכח. כל אדם איבד בלהב שעלה מן התופת לשפוך את דמה אדם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
