מלון היאט ריג'נסי ירושלים ואח' עתרו לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק (בג"צ) כנגד אישורה של תוכנית שתאפשר הקמת מבנה שישמש כמטה מחוז ובית מעצר של משטרת ישראל.
עיקר טרונייתם הייתה כנגד החלטת שר הפנים וזאת לאחר שקודם לכן החליט מנכ"ל משרד הפנים (בפועלו מטעם שר הפנים, מכוח האצלת הסמכות שניתנה לו) שלא לאשר את התוכנית. עיקר הסוגיה שבית המשפט העליון נידרש לה היא האם נתקיימו אותן נסיבות המאפשרות לרשות מנהלית לחזור בה מהחלטתה הקודמת.
לעניין זה, ראוי לציין, כי בחומר שצורף לעתירה ניתן היה למצוא גם את עמדת מינהל התכנון שהמליץ שלא לאשר את התוכנית בשל מיקומו של בית המעצר במתחם, עמדת משרד התיירות שהביע התנגדות נחרצת לתוכנית, חוות דעת של פרופ' אדם מזור, "אדריכל ומתכנן ערים מן הידועים בישראל" (כפי שכינהו השופט חשין בהליך) שכתב עבור העותרת חוות דעת השוללת את האתר המוצע ועוד.
בסופו של יום, החליט בית המשפט שלא להמיר את שיקול דעת רשויות התכנון שאישרו את המתחם וזאת, בעיקר, "כי יש הכרח להעביר, במהירות האפשרית, את בית המעצר ממקומו הנוכחי במגרש הרוסים, וכי המיקום החלופי הטוב ביותר - בהתחשב ביתרונות, בחסרונות ובחלופות - הוא המתחם בקרבת הר - הצופים".
מעניינת עמדתו של השופט חשין שלא הסתיר כי בנסיבותיו של התיק, הוא מוצא לנכון לדחות את העתירה, אך בלב כבד ומוסיף: "האחריות למעשים שנעשו למחדלים שנחדלו, לפיתחן של הרשויות המוסמכות רובצת היא, ולא נמצאו לי שיקולים בני-עוצמה כדי התערבות באשר נעשה ונחדל".
