מסיבת העיתונאים של הזוג החדש לפיד-ליברמן היא עוד דוגמה למצעד האיוולת של הפוליטיקה הישראלית. מה בין ליברל לכאורה, לבין לאומן בלתי נלאה המחזיק באידיאולוגיה של כוח ועוד כוח, לא רק כלפי הערבים אלא גם כלפי כל מי שאינו מסכים עמו? התשובה פשוטה למדי: אופורטוניזם פוליטי ציני, ניצול הזיכרון הקצר של הציבור, מכירת אשליות מתוקות בעטיפה של אידיאולוגיה ימנית לעילא ולעילא. פוליטיקה זולה, פופוליסטית להכעיס, וניעור חטאי העבר הלא רחוק ממש, של אפילו לא שנה, מעל כתפיהם של שני האופורטוניסטים.
וודאי שישנן סיבות רבות לתקוף את נתניהו על מדיניות החוץ שלו, על מדיניות הביטחון. הרס משרד החוץ ופיצולו רשומים על שמו של נתניהו. אלא שמאמץ קטן למדי כדי להיזכר במה שהיה עד לפני כשנה יוכיח שחידלונו של משרד החוץ אינו ממש פרי ה
ממשלה הנוכחית אלא ממשלות נתניהו לדורותיהן, כולל אלה שבהן שימש ליברמן שר חוץ ו
יאיר לפיד שר אוצר. אין זה ממש נעים להזכיר לשני האופורטוניסטים שהיותם שרים בממשלות נתניהו הופכת אותם לאשמים למצבה המדיני-ביטחוני של ישראל. גם אם ליברמן ולפיד יעשו מאמצים על אנושיים כדי להסתיר את העובדות, היותם שרים בכירים בממשלת נתניהו לשעבר מטילה עליהם אחריות מוחלטת בנעשה בזירה המדינית-ביטחונית.
ליברמן כשר חוץ לא קידם במילימטר את מעמדה של ישראל בעולם. עמדותיו הרחיקוהו מן המוקדים המדיניים המרכזיים. האם עד לפני שנה מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית היה מזהיר? לא ולא. עובדה זו אינה מונעת מלפיד לקבוע באותה מסיבת עיתונאים עם ליברמן: "לפיד הגיב בדברים משלו ואמר כי "מה שמחמיר את המצב זה שממשלת ישראל לא מודה בו. הם לא מודים שמצבנו גרוע אלא מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר. אנחנו צריכים להילחם בזה דרך משרד החוץ. תקציב משרד החוץ הוא פחות מחצי אחוז מתקציב המדינה הכולל". באמת, יאיר לפיד? הנה דברים שכתב
ברק רביד בבלוג שלו במאי 2013 עת שר האוצר היה לפיד: "מזה כמה שבועות נוקטים עובדי משרד החוץ בעיצומים שהולכים ומחריפים על-רקע שחיקה בשכרם וכן על-רקע מה שהם מגדירים "פירוק משרד החוץ לגורמים". הדיפלומטים הישראלים מוחים על כך שלא מונה שר חוץ במשרה מלאה וכן על כך שסמכויותיו של משרד החוץ הועברו לשורה של שרים אחרים". ואתה מדבר כיום על תקציבים מועטים למשרד החוץ? תהיה רציני.
נחזור לעוד ציטוט מדברי לפיד במסיבת העיתונאים עם ליברמן: "יזמנו את הכנס הזה מפני שיש פגיעה חמורה לא רק בשירות החוץ וביחסי החוץ של מדינת ישראל, אלא גם בביטחון הלאומי. ההידרדרות היא דרמטית. מצבנו הבינלאומי מעולם, מעולם, בכל תולדות המדינה מאז 1948 ועד היום, לא היה גרוע כל כך. מה שמחמיר את המצב זה שממשלת ישראל לא מודה בו. לא מודים שמצבנו גרוע, אלא מנסים להעמיד פנים שהכל בסדר. הכול לא בסדר. אני ניהלתי בזמן האחרון פגישות עם שר החוץ הצרפתי, היועץ לביטחון לאומי הגרמני, שר החוץ ההונגרי, שרת החוץ של
האיחוד האירופי.
ישראל הרשמית ואני יכול להגיד לכם מהשטח אנחנו לא בזירה, אנחנו לא שם. אין אסטרטגיה. והזירה מופקרת". לפיד וליברמן צודקים לחלוטין אלא שהפקרת הזירה הבינלאומית לא נעשתה אתמול אלא מאז שנתניהו החליט לשבור את הכלים עם אובמה ואירופה, הווה אומר מזה כמעט שמונה שנים. האם לפיד וליברמן זוכרים שבמשך שמונה שנים אלה ליברמן היה שר חוץ בממשלת נתניהו ולא ממש קידם את הנושא המדיני-ביטחוני? אולי כן, אולי לא! ומה קרה כאשר לפיד היה שר בממשלת נתניהו? האם מדיניות החוץ של ישראל נוהלה כהלכה? יש גבול לציניות.
מסיבת העיתונאים של צמד הלמ"דים היא לעג לרש. זו הצגה פוליטית זולה מצדם של שני שותפי נתניהו הנאמנים ביותר. רק הנסיבות הפוליטיות והתרגילים של נתניהו הותירו את שני הלמ"דים אל מחוץ לממשלה. בפועל, הם דוגלים באותה אידיאולוגיה של נתניהו. צר המקום כדי לפרוש את כישלונותיהם של השניים, במיוחד של ליברמן, בהיותם חברי ממשלות נתניהו.
שמעות וברווזים עיתונאיים מטפטפים על ניסיונות בימין להפיל את נתניהו ולהמליך מישהו אחר במקומו. בפוליטיקה אסור להמר כי הכל אפשרי. ולמרות זאת, אסתכן ואומר שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה זמן רב, וככלה נראה ממשיכו יהיה לא אחר מאשר בנו העובר עתה הכשרה אינטנסיבית כדי לרשת את אביו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
