לִכְאוֹרָה הִגִּיעַ הָעָם אֶל סוֹף הַדֶּרֶךְ
בְּרַם כָּשַׁל פַּעֲמַיִם בְּלֶכְתּוֹ וְגָם בְּשׁוּבוֹ
שָׁמַן יְשֻרוּן וּבָעַט וְלֹא נָתַן לַמֵּטִיב עֶרֶךְ
לְפִיכַךְ גָזַר הָאֵל שֶׁלֹא לָתֵת לוֹ מִטּוּבוֹ
וְכָךְ נִשְׁמַט הסִכּוּי בְעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ
זֹאת חֻקַת עוֹלָם אֵין הִרְהוּר אַחֲרֵיהָ
כֹּל הַמֵטִיל סָפֶק לֹא יֹאכַל מִפֶּרוֹתֶיהָ
יִמְצָא עַצְמוֹ שׁוּב נָע בַּמִּדְבַר כְבַתְּחִלָּה
יִּפַּח שָׁם נִשְׁמָתָו גָּם לֹא יַגִּיע לַנַּחֲלָה
וְשׁוּב מַתְחִיל הַמַּסָּע מֵהַתְחָלָה

גזרת הנדידה 40 שנה במדבר

אמנם נאמר כי המרגלים בפרשת שלח לך שחטאו היו הגורם לגזרה לנדוד עוד 38 שנות במדבר, אלא שלגזרה זו הייתה סיבה נוספת וחשובה לעם ישראל. עוד ידובר בה. לכאורה זו הייתה ענישה על הוצאת דבת הארץ רעה על-ידי רוב הנשלחים לתור את הארץ ולכן נענש העם כולו שנאמר: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ....כמספר הימים אשר תרתם את הארץ. (שלח לך יד/לג,לד). דבר נוסף בחֻקַה, לא דובר על המסעות. רק בפסוק האחרון שם נאמר: ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יְרֵחוֹ.(כב/א). הגיעו עד גבול הארץ משם עתידים להכנס אליה תוך כדי לחימה בעממים שינסו למנוע זאת מהם. רש"י בעצם נותן טעם לארבעים שנות הנדידה בפרשו כי אחרי עבור 40 שנות נדידה במדבר רק השורדים מבין יוצאי מצרים הגיעו אל ירדן ירחו וישבו בקדש. כיון שאין מוקדם או מאוחר בתורה, פרטי המסעות של בני ישראל בארבעים שנות נדידה במדבר מובאת בפרשת אחרי חקת במסעיבפרשה האחרונה שבספר במדבר. במסעי למדים אנו כי משנגזר על ישראל לנוע במדבר עוד שלושים ושמונה שנים, הם עשו עשרים ושנים מסעות מתוך 42 מסעות שעשו בסל הכל, כך שבמשך שנתיים עשו עשרים מסעות בשנתיים, ובמשך 38 השנים הבאות עשו 20 מסעות עד הגיעם לירדן ירחו. זו טלטלה קשה לעם ישראל. אלא השבר נעשה כך מפני שאלבה שיצאו ממצרים לא היו מסוגלים להלחם בעמים והם לא חדלו מלהתלונן על כל קושי. ברור כי אלה לא יצליחו להלחם ולגבור על עמי כנען שינסו למנוע מישראל לרשת את ארץ כנען. לכן משימה זו הוטלה על צאצאיהם.

מיתתם של גדולי האמה

שלא כמו בימינו, במות אדם גדול בתורה או במות מנהיג שהצליח להשפיע באישויותו על חיי העם, אז מזדעזעין אמות הספין, ומרבים בתאור גדולתו ותפארתו של האיש, והנה במות מרים הנביאה אחד משלושת עמודי התוך של ישראל במצרים ובצאתו משם, ההודעה על מותה הסתכמה בחמש מלים אלה: וַתָּמָת שם מרים ותקבר שם.(כ/א) כך התורה נוהגת במותם של אבות האמה ומנהיגיה, כך נהדו במות אהרן שם נאמר בין היתר: וימת אהרן שם בראש ההר.

(כ/כח,כט) ובמות משה נאמר: ובתו אינה יודעת כאשר היא יוצאת לקראת אביה ששעתה הגיעה. לאחר ניצחונו יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח, בלית ברירה נאלץ לקיים את נדרו, אלא שבתו ביקשה דחייה של חודשיים, כדי ללכת עם חברותיה להרים, לבכות על בתוליה. לאחר חודשיים קיים יפתח את נדרו. הסיפור אינו מפרט כיצד קיים יפתח את הנדר. שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה'. (דברים לב) עם ידיעה מהותית חשובה: ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה זאת שאין לקדש קברים. ואין להפוך מתים למקשרים בין האדם לאלוהיו, היו תקופות וזה נמשך עד ימינו בכל הנוגע לאנשים צדיקים וישרים בחייהם מגדילים ומפארים אותם בעת פטירתם ועושים ממקום קבורתם שלפי ההלכה הוא מקום מטמא למקום קדוש שאליו באים לבקש שידבר בעדם בפני הקב"ה, לצערנו כך נוהגת הנצרות שעשתה את יְשׁוּעַ (ישו) לאל שהיה אדם בשר ודם וגם האפיפיור עשוהו כמתקשר עם ישו כִּקְדּוֹשׁ הקודשים. לא בכדי התורה הקפידה לומר: לא תלמד לעשות כתועבת הגוים... ושואל אוב וידעוני ודֹרֵש אל המתים. (דברים יח/ט-יא) לדעת הרנב"ם, אסור לראות בַּמֶּת כמקשר בין עולם החיים לעולם העליון. ואין להפוך מקום קבורת אדם למקום לעליה לרגל. זו עבודת אלילים לכן בפרשה נזכרה מיתתם של מרים הנביאה ואהרן הכהן בפשטות ביותר ובכך תם ונשלם.

הנודר נדר חיב לקימו על כן להזהר בכך

ההפטרה של פרשת חקת בשופטים יא מביאה את את ספור נדרו של יפתח הגלעדי. זה בעצם סיפור עצוב ביותר. ספר שופטים מספרת על יפתח בן אישה זונה, שגורש על-ידי בני אשת גלעד באמרם לו כי לא ינחל בבית אביהם, כי הוא בן אישה אחרת. דבר זה עצמו הביאו לעבור לגור במקום אחר ושם הצפרפו אליו אנשים "ריקים" כלומר אנשים חסרי כל. שמעו של יפתח יצא בקהלת ישראל, לכן פנו בני ישראל אליו לקבל עזרתו במלחמתם נגד בני עמון, אמר יפתח כי רק אם יקבלו אותו שמנהיג העם, והכל הסכימו לתנאי שלו. מיד שלח יפתח שליחים אל מלך בני עמון וידו מושטת לשלום, אך זה דחה את היד המושטת. רק כאשר חש יפתח כי רוח השם נחה עליו החליט לצאת למלחמה נגד בני עמון וכאן הוא נודר נדר לה' באמרו: אם-נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והי הלה' והעליתיהו עולה. (שופטים י"א/כט-ל"א). ההפטרה מסתימת בכניעת בני עמון בפני בני ישראל. המשך הספור היה טרגי ביותר כי בשוב יפתח מנצח אל ביתו, יצאה בתו מפתח ביתו. ויפתח ראה עצמו חיב לקים נדרו ולהקריב בתו עולה לה'. בתו אינה יודעת כאשר היא יוצאת לקראת אביה ששעתה הגיעה. לאחר ניצחונו יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות. יפתח, בלית ברירה נאלץ לקיים את נדרו, אלא שבתו ביקשה דחייה של חודשיים, כדי ללכת עם חברותיה להרים, לבכות על בתוליה. לאחר חודשיים קיים יפתח את נדרו. המסקנה המתבקשת היא: אין למהר ונדור אלא אם הנודר יודע כי יכול לקים את נדרו. ואילו הרוצה לנדור נדר ויודע שאיננו יכול לקימו אין לנדור. ואם נָדַר נֶדֶר שאיננו יכול לקימו פסקו חז"ל שאפשר להתיר את הנדר ולהמירו בדבר שניתן לעשותו.

החייב בענישה יענש יהא מעמדו אשר יהיה

בתקופתנו ולצערנו הרב ראינו שהכלל הקוב "דין אחד לכולנו", מקוים הלכה למעשה. ואין נפקא מנא אם העומד לדין עשיר או עני מנהיג או עמך ישראל. "אין אדם מעל לחוק". ארץ המקימת כלל זה, מקומה בקרב עמי התרבות ולא לאלה המשבחים רוצחים בדם קר בשם הדת. מדינת ישראל מקימת כלל זה למרות הצער הגדול שנגרם לעם עצמו. בימים אלה נתנהל משפט של חיל שהרג מחבל שבא להרוג חפים מפשע, כי החיל הרג שלא בעת סכנה ובמהלך הקרב. אנו שופטים חילינו על פגיעתם שלא לצורך גם בקם להרגנו, ואילו תאבי הדם האסלמיים משבחים ומפארים נוטלי חיי אדם חפים מפשע. אין אדם מעל לחוק הדבר קבל ביטוי בענישת משה ואהרן על שפקפקו שלא במתכון בכוח אלוהים שנאמר:... כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה. (כ/כד. וגדולי אמה אלה הם שממנים את חליפיהם במנהיגות: משה עתיד למנות את עוזרו יהושע בן נון במקומו ואלעזר בן אהרן מתמנה במקום אביו, הכל על-פי הדבור. דבר השויון בפני החוק ידוע במשפטנו דהיום במבחן בוזגלו, מבחן זה מאופיין בעשית דין אחד לעני ודין אחר לעשיר. זה כמובן עומד בסתירה לצו, לא תהדר פני ביר ותשפיל פני דל ואביון. דין אחד לכולנה.

חֻקָּה הִיא אֶבן פִּנה לִיצִיבוּת מַעֲנִיקָה בִּטָּחוֹן חֹפֶשׁ וְחֵרוּת
וּבְאֵין חֻקָּה לְקַיֵּם חוֹק וְצֶדֶק וְלֹא לְמָהֵר לִלְחוֹץ עַל הַהֶדֶק
אַף אִם הַמִּצְוָה נִרְאֵית מוּזָרָה כְּהִטַּהֲרוּת בְּאֶפְרָה שֶׁל פָּרָה
כִּי אָז הַמְקַיֵּם הָחֹק כְּהִלְכָתוֹ מַבְטִיחַ בַּעֲשׂוֹתוֹ צֶדֶק חֵרוּתוֹ

בְּתוּרֵנוּ אַחֲרֵי הָאֱמֶת נִמְצָאֶנָּה כִּי בָּעוֹלם מְקוֹמָהּ לֹא יַכִּירֶנָּה
חָרַט יִשְׂרָאֵל כְּלָל זֶה עַל דֶּגֶל שֶׁרַק בַּעֲשׂית צֶדֶק נִשְׁקֶנוּ נְדַגֵּל
אִם תּבְעַר חֲמָתֶנוּ בִּקְרוֹת עַוְלָה רַאוּי שֶׁצְבָאֶנוּ עַל עַוְלָה יִתְעַלָּה
זוֹ חוֹבָתֶנוּ לְעַצְמֶנוּ כֹּל הַיָּמִים וְלַשַּׁוְא נְצַפֶּה לְצֶדֶק מִן הָעַמִּים
כַּיּוֹם מִן הָאוּ"ם, וִּבְעֲבָר הָרָחוֹק מְחֶבֶר הַלְאֻמִּים