א. מחסור אמריקני בטייסים

כ-21 אחוזים מתקני טייסי הקרב בחיל-האוויר האמריקני פנויים, והחיל אינו מסוגל לאיישם - קובעים גנרל דיוויד ל' גולדפיין, המפקד החדש של החיל, ודבורה ל' ג'ימס, שרת חיל-האוויר, במאמר, שפרסמו בעיתון וושינגטון פוסט.

לפי גולדפיין וג'ימס, קטנה כמות טייסי הקרב בחיל-האוויר בהתמדה בחמש השנים האחרונות, והמגמה החריפה בשנתיים האחרונות. החיל הוסיף כמאה תקנים מאז שנת 2012, וכיום חסרים לו 723 טייסי קרב, למרות שכל הטייסות, המוצבות באזורי הקרבות, מאוישות במלואן.

חיל-האוויר מסר, כי המשבר משקף מחסור עולמי בטייסים - כולל טייסים מסחריים - מאז שנת 2013, עקב שינוי בתקנים, שקבעה הסוכנות האמריקנית לתעופה (FAA), להסמכת טייסים.

חלק מהבעיה, טוענים גולדפיין וג'ימס, נובעת מהגבלת שעות הטיסה לטייסים, כולל אימונים בקרבות אוויר - עובדה, המקטינה מאוד את שכר הטייסים, ופוגעת במוראל שלהם. עם זאת, סבורים בחיל-האוויר האמריקני, כי הנטישה המוגברת של טייסים היא תוצאת העומס הרב על טייסי הקרב בשנתיים האחרונות עקב המלחמה בדאעש בעירק ובסוריה לאחר תקופה ארוכה של מלחמה באפגניסטן.

חיל-האוויר האמריקני מנסה לשפר את תנאי השירות של טייסיו, שמשפיעים מאוד על המוראל, ולוחץ על הקונגרס להיטיב עם הטייסים, כדי להשאירם בשירות. במקביל שוקל החיל שיטות חדשות לגייס יותר מהר טייסים, ולהשאירם בשירות. בין השאר, חושבת

מפקדת החיל להחליף טייסים, המוצבים בתפקידי מטה, שאין להם קשר לטיסה, בקצינים שאינם טייסים.

המחסור בטייסים מלווה את חיל-האוויר האמריקני מאז תום המלחמה הקרה. בשנת 1996 דנו בזה כמה גנרלים בכירים, וקבעו לחיל יעד - עליו להכשיר 370 טייסים חדשים מדי שנה. אך החיל לא קיבל את התקציב המתאים ליישום התוכנית, ועד שנת 1999 לא הגיע ליעד הזה.

בשנת 2014 פרסם מכון המחקר ראנד דוח על ביצועי חיל-האוויר בתקיפות נגד דאעש, וזיהה את הבעיות הללו, שרק הוחרפו בינתיים.

ב. בעיות בשילוב

דוח ועדת [ארז] ביטון על שילוב מורשת יהדות המזרח, למרות ליקויו, חשוב ביותר לכל מי שרוצה תרבות ישראלית-יהודית, שתייצג את המגוון הרחב של עדות ישראל. "התגובות הגזעניות (גידי אורשר, אריה רוטנברג ואחרים) לוועדה ראויות להוקעה ... [ו]מוכיחות, שעדיין יש אטימות למורשת התרבותית של קהילות אלה: זו מורשת מורכבת, לא רק פולקלור. עם זאת יש לעשות כל צעד בזהירות ובהתבסס על ידע מקצועי ולא בנימה תוקפנית ובוטה, שהרי רצוננו להגיע להבנה הדדית, לעם אחד ולשפה אחת", כותב בלפור חקק, ידידי.

במקביל, לפרסום דוח ביטון, צצה שוב סוגיית ילדי תימן הנעדרים. יחד יש לנו סיפור עגום של קליטה קשה, וכדאי לתקן את המעוות. כי מורשת ישראלית, המבוססת רק על תרבות יהודי אשכנז (כמובן, לא כולם - גם ביניהם יש הדרה ואפליה) ועל הפולקלור שלהם, תהיה נכה.

גילוי נאות - משפחתי נולדה בפולין, שנכבשה על-ידי רוסיה הצארית, למרות שיש המוכנים להישבע, שמוצאי מצפון אפריקה. איני אוהב געפילטע פיש, ומגיל צעיר אני מודע לאפליה העדתית ולהדרה הרווחות במקומותינו. ועוד הערה: לפני מלחמת יום הכיפורים, למדתי היסטוריה לתואר שני, וביקשתי לכתוב עבודה על שואת יהודי לוב וצפון אפריקה. המרצה (לא אפרט את שמו, למרות שכעסתי עליו מאוד באותו הרגע) טען, שלא היה דבר כזה, והנושא אינו ראוי למחקר.

הבעיה אינה להחזיר את השד העדתי לבקבוק, אלא לאזן בין השפעות שונות על התרבות הישראלית, שחייבת להיות מגוונת. רק כוונה כנה לאזן בין ההשפעות תמתן את ההשפעה המזיקה של הקיצונים, שמשסים בנו את השד העדתי, כדי לדוג במים עכורים.

ג. עובדות, יא חביבי

"אונסק"ו מתכוון להכריז על הר-הבית כ'קדוש למוסלמים בלבד', וזה בסך-הכל הגיוני, לא"? כותבת אסתי שוהם מגנוס בדף הפייסבוק שלה. "זה ההר שעליו עלה איברהים להעלות לעולה את בנו איסמעיל. זה ההר שעליו עמד המסגד ביס אל מקדס שבנה סלומה מלך הפלשתינים בעיר אל קודס שאותה בנה דאוד מלך הפלשתינים. "אז מה ליהודים ולהר-הבית, מה?"

ובאותו העניין, אונסק"ו נשען על תרומות רבות - כולל של ממשלת ארצות-הברית. צריכים להפעיל את ידידינו הרבים בקונגרס האמריקני כדי לסגור לארגון האנטישמי הזה את כל הברזים.

ד. געגועים

הפיכת-הנפל בטורקיה שחררה את כל השדים, שהסתתרו בקרב המטורפים בשולי השוליים השמאלניים. פייסבוק מלא בייחוליהם להפיכה צבאית בארץ, שתסיר מעלינו את מה שהם קוראים לו בהזיותיהם, ה"דיקטטורה של ביבי".

הביביפוביה הגיעה לממדי טירוף, עקב המציאות המרה - רוב גדול של תושבי המדינה הצביעו בבחירות חופשיות עבור נתניהו (למרות מימון זר למתנגדיו). ובנוסף, כמעט כל תלמיד ישראלי למדעי המדינה מכיר את האמרה השחוקה, שבמדינת ישראל לא תהיה הפיכה צבאית, כי ממילא שולט בה הצבא.

ה. תרבות נתעבת

"כאב וצער על רצח נתעב" - כותב אל"ם (מיל') ארז לב-רן בפייסבוק שלו. "פלשבק חזרה לטלפון מאלוף פיקוד מרכז על הרצח של משפחת פוגל. על רות והילדים. על אודי, שהיה קצין אצלי בחטיבת המילואים. "מחשבות על התרבות והחינוך שמאפשרים רצח של תינוקת וילדים בני 4 ו-11 במיטותיהם. וגם כאן - רצח של ילדה בתוך חדר ילדים במיטתה. "אותה תרבות שמחנכת לרצח של בנות משפחה, אחות ובת בשביל כבוד. אותה תרבות ופרשנות דתית נתעבת שמאפשרת את שפחות-המין היזידיות.

"אנחנו עם המקדש את החיים. גם אחרי הטרגדיה והרוע החשוף של השואה העם כקולקטיב בחר בחיים ובעשייה. בחרנו לקחת את גורלנו בידינו. בחרנו בחיי מוסר.

"זה בעיניי ההבדל. למה יש לנו מדינה מפוארת (רחוקה משלמות, אבל כולה צעירה בת 70) ולמה לפלשתינים יש רק נרטיב קורבני, ופליטים אחרי 70 שנה עם מפתחות ואשליות של הבית בחיפה, ביפו וכד׳.

"מהרצח של משפחת פוגל, גדוד המילואים של אודי יצא אחר. כמו בקלישאה - מחוזק. הוא התחבר והתלכד. הזעזוע הציבורי והאישי יצר משהו חיובי ומחמם לב, של חברות ולכידות שנטבע באנשי הגדוד.

"זה לא הקורבן האחרון שלנו בסכסוך ... שוב מדגיש את ההבדל בחינוך, בערכים ובתרבות של שני העמים. "שמח שנולדתי לעם הזה".