השידור הציבורי מת עוד בטרם נולד. אם יש, בכל זאת עדיין, מי שמעז לפנטז על קיום עתידי של שידור שכזה - כדאי שישכח מכל העניין. לכל בר-בי-רב כבר אין שום ספק שדחיית הפעלתו של תאגיד התקשורת היא סתימת הגולל על שידור ציבורי.
רשות השידור נותרה מקרטעת ותמצא את עצמה במהרה מפורקת. שום מוצא מן הסבך לא נראה בינתיים באופק, והתאגיד, שנועד לצלוע לאיטו לעבר שנת 2018, פשוט לא יגיע אל יעדו. האמת ניתנת להיאמר שכל תהליך ההקמה של תאגיד השידור לא היה, מלכתחילה, לרוחו של ראש הממשלה ושר התקשורת,
בנימין נתניהו, וממילא מובן מדוע הוא עשה את כל שניתן כדי למוטטו מבעוד מועד.
לא בכדי מכהן ראש הממשלה גם בכובע של שר התקשורת. בתור שכזה הוא מיטיב לחלוש על המדיה הישראלית ועושה כל שלאל-ידו כדי להשתיק כל חליל, שחלילה אינו מנגן לקצבו. בסיכול ממוקד הוא חנק משום כך את תאגיד השידור באיבו. לתרגיל המסריח הזה גם שותף מזכיר ההסתדרות,
אבי ניסנקורן, שנפל ברשתו הלוכדת של ביבי, על חשבון עתידם של עובדי התאגיד, שנותרו רק קירחים מכאן ומשם.
בזבוז משווע
כדי להגשים את יעדו, דאג נתניהו למוסס מבעוד מועד את תוכניות הרפורמה, לבטל את אגרת רשות השידור, וזאת בלא לחשוב על תקציב חלופי; להעמיד את העיתונאים של רשות השידור בפני שוקת שבורה ולמנוע מהם אספקת עבודה. תוך כדי כך הוא הפקיד את משרות הניהול בידי נאמניו והיסה את אותם עיתונאים "סוטים", שסירבו ללכת בדרכו הנלוזה
כך או אחרת, עלות ההחלטה לדחות את הפעלתו של תאגיד השידור הציבורי, בד-בבד עם המשך פעילותה של רשות השידור עד שנת 2018, תעלה לקופת המדינה יותר מ-400 מיליון שקל. הדברים אמורים בבזבוז כפול ומשווע של כספים, שממנו ממילא לא תצמח שום תועלת - מה שטעון, בלי ספק, חקירה.
