היוזמה הרוסית, שאותה מוביל הנשיא
ולדימיר פוטין, והידיעות הלוך ושוב על פגישה-לא-פגישה בין
בנימין נתניהו למחמוד עבאס, כן אבל בתנאים מסוימים, כן אבל ללא תנאים מוקדמים, מעלה שוב את מכבש המחשבה הנכפית עלינו, שאינו מותיר לנו ברירה בנושא הישראלי-פלשתיני אלא להתמיד בדיבור השגרתי על תקוות השלום ועל הצורך לדון בו במשא-ומתן ישיר. כולם דשים בזה עד לזרא, ובאיצטלה של רוחב לב ואופקים מזהירים שאליהם יש לחתור ללא לאות.
הרעיון של שלום קבע ובר-קיימא בין ישראל והפלשתינים הוא ללא ספק האיוולת המגוחכת ביותר בתולדות המעשה הפוליטי. כדי להאמין בשלום בין יריבים אלה, צריך להשכיח ולבטל ממוחם של המאמינים כל לקח היסטורי, כל שיקול אסטרטגי, כל מרכיב גאוגרפי ודמוגרפי, כל עקרון דתי, כל תכונה לאומית. נדמה כי אדם שמתמסר לדת השלום בא מפלנטה אחרת ומגלקסיות מרוחקות, בלי לדעת כלום ובלי להבין דבר בהווי העולם שבו אנו חיים, להיות מנותק מכל אירוע שהיה, מראשית הציונות ועד לימים אלה. בקיצור, רק חף מכל הכרה של המציאות יאמין כי אפשר להשכין שלום נצחי, אמיתי ואמין בין הציבור היהודי ומדינת ישראל מצד אחד והציבור הקרוי פלשתיני והעולם הערבי והמוסלמי מצד שני. יש כמובן מקום לדו-שיח, הבנות, הסדרים, ושיתופי-פעולה מזדמנים. אבל הגיעה העת להתעורר: שלום אמת - אין ולא יהיה.
טיפשות, לא הפסקה?
איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגיה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסוימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלשתיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על-מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.