על ישוב נטוש

חשבתי להתאפק ולא לומר דבר על המתרחש עתה. אתר זה מלא מאמרים על ההינתקות. הערוץ הראשון כולו הינתקות. רשת ב' ודקלים, מורג וניסנית. מה שרציתי לומר ומה שלא רציתי לומר - אמרו כאן.

אני רוצה לספר על ישוב יהודי בשם בית הערבה שננטש בימי מלחמת השחרור.

הגעתי לשם לראשונה בילדותי כשנסעתי עם אבי לים המלח. בקליה הודיע נהג האוטובוס שהוא ממשיך לקומבניאת אל יאהוד - הקיבוץ היהודי. אבי החליט להמשיך לקיבוץ ואני באתי איתו.

חם היה. האדמה הלבנה של בקעת ים המלח הבהיקה בעינינו. האוטובוס נסע בדרך חולית ואבק לבן חדר בעד החלונות ואף כיסה את הכסאות במעטה דק.

משעצר האוטובוס בסמוך לצריף אפור, ירדנו. איני זוכר אם היתה שם סככה. איש גבה קומה בגופיה לעורו וכובע רחב שוליים לראשו התקרב לעברנו מכיוון הצריף. בידו החזיק ספל פח ובקבוק מים. האוטובוס התרחק והאיש הגיע אלינו, מזג מבקבוקו מים לתוך הספל והושיט אלי בחיוך. "שתו", אמר והוסיף: "חם היום".

אבי פתח בשיחה עימו ואני הבינותי שהחליט לנסוע עד לכאן משום שרצה לפגוש באיש החביב הזה. אני הסתכלתי סביבי וכל שראיתי היו כמה צריפים ומגדל מים בשטח מבהיק בלבנוניתו, חשוף לשמש וחסר צל.

את הישוב בית הערבה הקימו חלוצים מתנועת המחנות העולים בשנת 1939. תחילה גילו שם כמה מעיינות מים טובים. ליריחו יש שפע מים ממעיין אלישע. אנשי יריחו משתמשים בכ-40% ממי המעיין, היתר נבלע באדמה ומגיע לים המלח בזרימה תת-קרקעית. אותן מעיינות שגילו אנשי בית הערבה נבעו מזרימה תת-קרקעית זו.

מי שגילו את המעיינות הקטנים עשו גם נסיונות. הם שטפו את המלח מחלקות קרקע קטנות ונוכחו שבחלקות הללו אפשר לזרוע ולהצמיח ירקות.

אדמת האזור ידועה כאדמת מוות. מלבד שיחי מלוח ותפוח סדום אין בה כל צמחיה. זו אדמת חוואר מעורבת במלח, שמעולם לא עבדו אותה ומעולם לא היתה פוריה.

אנשי יריחו לגלגו לקבוצת המשוגעים היהודים המתעקשים לגדל ירקות באדמת מלח. בדיחותיהם התפשטו על פני הארץ כולה. גם הבריטים הרבו להתבדח על היהודי החקלאי והירקות המלוחים שלו.

הבדיחות חדלו כשנודע לאנשי יריחו שערבים ביפו ובחיפה הולכים לחנויות הירקנים היהודים וקונים שם חצילים.

אנשי בית הערבה מכרו את החצילים לתנובה. תנובה לא שיווקה לשוק אלא לירקנים בעלי חנות. מחיר ירקות בחנות גדול היה פי שבע ממחיר ירקות בדוכן השוק ואף ערבי לא היה מעלה על דעתו לקנות ירקות בחנות.

אבל לא היו חצילים כחצילי בית הערבה.
ערביי יריחו החלו לבוא לבית הערבה ולשתף פעולה עם אנשי המקום. הם ידעו היטב שפירותיה וירקותיה של יריחו ידועים בעולם כולו והכל מהללים ומשבחים אותם. התחרות שבית הערבה עשתה להם שיתקה את ההתבדחויות והזלזול.

באו לשם צעירים מיריחו שביקשו ללמוד איך מפעילים את ההשקיה בצינורות ובהמטרה כי את אדמת יריחו השקו בתעלות.
הם למדו להפעיל את מכון המים ולנהוג טרקטור.

אנשי בית הערבה רצו ששכניהם יהיו שכנים טובים והם נהגו לקשור קשרים ולכבד את תושבי האזור ולהתעניין במעשיהם.

אך במלחמת השחרור נכנס הצבא הירדני ליריחו ועשה דרכו לירושלים. הקשר נותק ואנשי בית הערבה נאלצו לנטוש את המקום.

תחילה העבירו את הנשים והילדים במטוס שהמריא מקליה. אחרי כן עזבו הנותרים בסירות למפעל האשלג בדרומו של ים המלח. משם עשו דרכם לעורף בדרך היחידה שהיתה אז, דרך מעלה עקרבים. דרך לא דרך, קשה, עם פיתולים חדים וסכנות.

19 שנים נותרה בית הערבה בשטח שהיה נתון לשליטה ירדנית. לא ידענו מה מתחולל שם ומה עשו הערבים עם הציוד והקרקע שהוכשרה.

מי שיקרא בעתונים של 20 השנים הראשונות לישראל ייווכח שמרביתם התיחסו לערביי ארץ ישראל כאל קבוצה נבדלת מיתר הערבים בעיקר משום שהיו משכילים. הם נחשבו לחכמים שבערבים, ממולחים ופיקחים, קולטים שפות זרות בקלות ולומדים מהר.

מאחר שזכרתי כי בבית הערבה למדו ערבים שיטות חדשות ודרכי עיבוד קרקע אחרות, תהיתי אם ניצלו לימודיהם אלה כדי להמשיך ולפתח את בית הערבה.

על נושא זה שוחחתי פעם עם חבר כברי. אמן בעל שם שהכל כיבדוהו ואף אחר מותו חולקים כבוד רב לזכרו.

הוא אמר שכל האינסטלציה נותרה שלמה כשהמקום ננטש. לדעתו המשיכו הערבים לפתח את המקום ויש להניח שתפסו שם חזקה על הקרקע כי ערבי בעל קרקע מכובד על הבריות וערבי ללא קרקע הוא מסכן שכולם מזלזלים בו.

בתום מלחמת ששת הימים מיהרתי לרדת לים המלח ולבית הערבה. כל שראיתי היה דוד הבטון הגדול של מגדל המים. את עמודיו לא ראיתי. האדמה היתה אותה אדמת חוואר קדמונית שדבר אינו צומח בה. לא ירדתי לבדוק אם האינסטלציה עודה קיימת. לא היה טעם בכך.

היתה אכזבה. כל כך הרבה טענות היו להם כנגד היהודים וכנגד התישבותם בארץ ישראל. אחת הטענות היתה שהיהודים לקחו לעצמם את האדמות הפוריות ביותר בכל המזרח התיכון וכי אילו בידיהם היו האדמות הללו היו הם עצמם הופכים אותם לגן פורח.

והיו כמובן הטענות שכנגד. הטענה שהאדמות הטובות היו ביצות ממאירות והיערות הגדולים של הקק"ל היו הררי טרשים.

כאן היתה להם הזדמנות אמיתית להוכיח שהם יכולים לעשות מה שהיהודים עשו באדמות הממאירות הללו. הזדמנות זו לא נוצלה. את כל הטענות שלהם לא טענו הם עצמם אלא ישראלים ש"הבינו" אותם טענו עבורם. ברגע שנפלה ההזדמנות לידיהם לא עשו דבר.

נזכרתי בכל זה למראה התגודדות הפלשתינים בקרבת גוש קטיף וההצהרות של אבו-מה-שמו והאבו השני והדחלן והרג'וב.

הגוש היה רצועת חולות שדבר לא צמח בה ודבר לא נעשה בה.