מדינאות או יחצנות

בואו נתחיל מהסוף: שום דבר ממשי לא יקרה בעקבות מסע התגובות של בנימין נתניהו בעקבות החלטת מועצת הביטחון נגד המשך ההתנחלויות. לא בשטח ולא במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. פגישות נזיפה עם השגרירים הזרים, ביטול פגישות עם מנהיגים זרים ועוד פעולות תגמול שמבטיח לנו ראש הממשלה, הן לא יותר ממסע יחסי ציבור שנועד להפגין בעיני אזרחי ישראל עמידה זקופה ואיתנה נגד הגויים: חלפו הימים שאמרנו שיורד גשם כאשר ירקו לנו בפנים.

השאלה היא אם זו מדינאות נבונה; הרי גם במסע נגד הגרעין האירני עמד נתניהו זקוף בצריח ואיים והתריע. נו ומה קרה בסוף? מדי פעם למדים אזרחי ישראל כי המציאות איננה בדיוק כפי שהם מדמים אותה בהסתמך על תיאוריהם של ראש הממשלה ושריו. פעם אחרי פעם מתברר כי לא הכל דבש. למרות שנתניהו חוזר ומבטיח לנו כי מצבנו הבינלאומי מעולם לא היה טוב יותר והוא רק הולך ומשתפר עם צרוף עוד ועוד ידידים בעולם, נחתה עלינו החלטת מועצת הביטחון ושפכה מים קרים על ראשנו. לפתע התברר כי המראה ממנה נשקף פרצופנו קצת מעוותת ואנו פחות יפים מכפי שחשבנו. רק למען הסדר הטוב צריך לציין, כי אין זו הפעם הראשונה שזה קורה לנו.

התגובה של נתניהו נגד ממשל אובמה אפשר להגדירה כשליפה אינסטינקטיבית מן המותן, כזו שבדרך כלל איננה מכוונת היטב ולכן גם לא פוגעת במטרה האמיתית. בואו ונודה על האמת: לכנות את התנהגות ארה"ב כבזויה, בגידה ומחטף של אובמה רגע לפני שהוא מפנה את הבית הלבן היא במקרה הטוב לא מכובדת ולא ראויה ובמקרה הרע היא כפוית טובה. עם אותו אובמה, שעכשיו מציירים אותו כאויב העם, חתמנו אך לפני מספר שבועות על הסכם ביטחוני של קרוב ל-40 מיליארד דולר שתואר כהיסטורי וחסר תקדים. רק לפני שבועיים השתבח נתניהו בקבלת מטוס החמקן הראשון מארה"ב שלדבריו נועד לשנות את פני המערכה העתידית במזרח התיכון. והנקודה החשובה ביותר שהלכה לאיבוד בהתלהמות הכוללת: ארה"ב הייתה היחידה שנמנעה בהצבעה. היא לא הצביעה בעד כמו כל שאר חברות מועצת הביטחון ביניהן רוסיה שנשיאה פוטין הפך בשנתיים האחרונות לידידו הקרוב של נתניהו. מדוע מתגוללים על אובמה שנמנע ולא על פוטין שהצביע בעד?

מפגינים שרירים

התשובה פשוטה: קל להחזיר את השגרירים מניו-זילנד וסנגל אבל אני כמעט בטוח שאילו מצרים הייתה מגישה את ההצעה המקורית למועצת הביטחון נתניהו לא היה מחזיר את השגריר שלנו מקהיר. הוא גם לא יתלונן בפני א-סיסי על כך שמצרים הצביעה עם כל השאר בעד ההחלטה והוא כמובן לא יחזיר את השגרירים מפריז ולונדון. כי ככה נוהגים בפוליטיקה הבינלאומית. מפגינים שרירים במקום שהכי פחות כואב. אגב, השגרירים שהוחזרו מניו-זילנד וסנגל ישובו בקרוב למקום שרותם כי מדינת ישראל לא נוהגת ביוזמתה לנתק יחסים עם מדינות אחרות. אלא שזה כבר ייעשה בלא רעש וצלצולים.

ועוד מילה, על מה בעצם יוצא הקצף? סוגית ההתנחלויות מונחת על השולחן קרוב ל-50 שנים, מאז מלחמת ששת הימים. אין מדינה אחת בעולם שמזדהה לחלוטין עם מדיניות ישראל בשטחים. גם לא ארה"ב. לא יעזור לנו לשנן באזני העולם כי בעוד בסוריה ובעירק נטבחים מאות אלפים מועצת הביטחון מוצאת לה זמן להתעסק רק אתנו, ולא יעזור לנתניהו להכריז פעם אחר פעם שהטרור הוא עולמי וצריך לשלב ידיים כדי ללחום בו. העולם מבין שאכן צריך לשלב ידיים אבל ההתנחלויות, שהן פועל יוצא מהעדר פתרון הבעיה הפלשתינית, היא בעיה בפני עצמה וצריך לטפל בה בנפרד כי היא קיימת בטרם נולדו ארגוני הטרור אל-קאעידה, דאעש, החיזבאללה והחמאס. מי שרוצה לראות באובמה נשיא עוין לישראל ואפילו אנטישמי ראוי לו שידע כי היו לפניו שבעה נשיאים אמריקנים שלא הסכימו עם מדיניות ישראל בשטחים וראו במבוי הסתום בזירה הפלשתינית את לב לבו של הסכסוך המזרח תיכוני. איש מהם לא מצא פתרון כי הם דברו הרבה ועשו מעט. ניסו לדבר להגיון, לשכנע ולסייע, אבל לא פעלו בדרכו של הנשיא תיאודור רוזוולט, מראשית המאה העשרים, להחזיק בגזר וגם במקל. ארה"ב מעולם לא הפעילה באמת את מנופי עוצמת יכולותיה והשפעותיה להטיח את ראשיהם של הניצים כדי שיגיעו לסיום הסכסוך.

עכשיו הגענו לצומת דרכים חדשה: העידן של הנשיא דונלד טראמפ. המלך מת יחי המלך החדש. בירושלים סופרים את הימים לכניסתו לבית הלבן. עוד לא היה נשיא אמריקני שכאן כה ייחלו לכהונתו. לשמע צהלות השמחה והתקוות הנלהבות היוצאות מירושלים אפשר להתרשם כי ימים גדולים נכונו לישראל. חלומות רטובים עומדים להתגשם. זו ההזדמנות ליישם את כל מה שייחלנו לו במשך עשרות שנים. נדמה כי בקרב ראשי המדינה איש לא חושב על אפשרויות אחרות.

קריצות עיניים

וכאן טמון העוקץ: ראשית, ישראל תמשיך להניח את כל הביצים בסל אחד, ארה"ב, והתלות בה תהא טוטאלית כמו בעבר. כל זמן שטראמפ יהיה נחמד אתנו הכל יהיה טוב ויפה. אבל מה יקרה אם הוא "יתהפך" עלינו? אל לנו לשכוח כי גם לאמריקנים יש אינטרסים ובניגוד לנו אלה אינטרסים חובקי עולם. מישהו יכול להבטיח לנו היום כי ממשל טראמפ יהיה תמיד קשוב לצרכים שלנו ויצפצף על העולם הערבי בו למזכיר המדינה המיועד יש קשרים ענפים מכהונתו עד כה כמנהל הראשי של חברת הנפט הענקית אקסון-מוביל? וגולת הכותרת: נניח כי טראמפ יורה להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים כפי שהבטיח. למעט שביעות הרצון העצמית שלנו זה ישפר במשהו את מעמדנו הבינלאומי ? מצבנו באו"ם יהיה שונה? אונסקו תשנה את פניה?

שנית, במערכת יחסים מאוד הדוקה עם הממשל האמריקני, ישראל תהיה הרבה יותר תלויה במוצא פיו. כך למשל, אם הממשל הזה יהיה מסויג ישראל לא תוכל להקים לא בניין במזרח-ירושלים ולא להעביר קראוון באחד מישובי יהודה ושומרון. יהיה אז קשה לפעול בהסתר או בקריצות עיניים, כפי שקרה בעבר. וכמובן, התלות בתמיכתה בכל המוסדות הבינלאומיים תמשיך להיות כפי שהייתה בימיו של אובמה וקודמיו.

אם בנתונים אלה בנימין נתניהו ושריו סבורים כי נפתח עידן חדש ובפני מדינת ישראל מצויות אפשרויות והזדמנויות מדיניות וביטחוניות חסרות תקדים, יתכבד נא ויעשה מעשה ששום מנהיג לאומי לפניו לא עשה: יעביר החלטת ממשלה על החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון. או אז יהיה ברור לחלוטין אם נתניהו הוא בעד שתי מדינות לשני עמים או בעד הרבה ישובי עמונה, שתי עמדות אותן הוא מטפח בהתאם למקום ולזמן בהן הן נאמרות. יכול להיות כי הוא אפילו חושב על כך בסתר ליבו אם התנאים בימיו של טראמפ יאפשרו זאת. אין ספק כי אם וכאשר זה יקרה יירשם נתניהו בתולדות ישראל כמנהיג בעל שיעור קומה היסטורי. אבל עד אז הוא היה והווה ראש ממשלה היחצנ"י ביותר בתולדות ישראל, מיצוב שאין בו גדולה מיוחדת.