שלטון הכסף

מי שעדיין לא מעודכן במה שמתרחש במדינה בתחום יחסי ההון והשלטון, ישכיל אולי לעשות זאת באמצעות שלל עובדות מאלפות חדשות שהתפרסמו ונחשפו בשבוע האחרון.

העובדות הללו כבר לא מדברות בעד עצמן. הן פשוט שותקות שתיקה רועמת, שכן אין מי כבר מי שמתרגש מהן. הן הפסיקו להזיז גבינות וגם לא מאכלי בשר.

דוח של חברת BDI מגלה ש- 16 משפחות של אילי הון שולטות על כרבע מהכנסותיהן של 500 החברות המובילות במשק הישראלי. ההכנסות השנתיות של החברות האלה הסתכמו ב- 570 מיליארד שקלים. המסקנה הבלתי נמנעת: לריכוזיות הקיימת במשק הישראלי אין אח, אחות, רע וגיס באף מדינה חופשית בעולם. כמילות השיר: "רק בישראל".

אחת המשפחות הללו, האחים סמי ויולי עופר, בעלי החברה לישראל, הרוויחה השנה למעלה מ- 100 מיליון דולר מהאשלג, אחד מאוצרות הטבע של המדינה. הרווחים נגרפו מאחת מחברות הקבוצה, חברת כימיקלים לישראל (כי"ל) שנמכרה להם בשעתו במחיר מבצע במסגרת מכירת החיסול של אוצרות הטבע. אבל מי שסבור שהאחים עופר מסתפקים בכך, חי במדינה אחרת.

האכילה של אילי ההון במדינה מביאה לתיאבון נוסף, והתיאבון הנוסף גורם לאכילה נוספת והתיאבון עולה ועולה בלי סוף.
עובדה לתיאבון: על דעת שרי הממשלה משתי המפלגות אמורים האחים עופר לקבל מהמדינה מתנה נוספת בהיקף של מאות מיליוני שקלים נוספים, וזאת תמורת רכישת חלקה של המשפחה בחברת בתי הזיקוק (בז"ן) שבבעלותה שני בתי זיקוק בחיפה ובאשדוד.

חברה זו הייתה שייכת בעבר לממשלה המנדטורית ונמכרה לפני למעלה מיובל שנים לחברה בריטית באחזקתה היה בית הזיקוק הענק בחיפה. בהסכם המכירה נקבע במפורש, כי כעבור חמישים שנה תחזור הבעלות לידי לידי הממשלה, ללא תמורה.

אחרי המדינה חולקה הבעלות על החברה בין הממשלה לבין משפחתו של המיליארדר המנוח, שאול אייזנברג - אחד החולבים הגדולים של משאבי המדינה, והוקם בית הזיקוק השני באשדוד. שעיקר הנטל, איך לא, נפל על המדינה.

אחרי פטירתו של אייזנברג נכנסו האחים עופר ללא קושי לנעליו הגדולות מבלי שהיה להם צורך להצר אותן. במרוצת השנים משכו האחים מהחברה דיבידנדים בסך עשרות מיליוני דולר. לעומת זאת, הקפידו לצמצם את השקעותיהם בפיתוחה של החברה בציפייה ל"חגיגת היובל".

לפני כמה חודשים תמו יובל השנים, והאחים עופר היו אמורים להעביר לידי הממשלה את חלקם בחברה, ללא תמורה. אבל במקום לקיים את ההסכם, דרשו האחים מעופר מהמדינה מאות מיליוני שקלים.

בלהיטותה של הממשלה לפצל את בתי הזיקוק ולהפריט את החברה, הסכימה הממשלה להיענות לתביעת האחים עופר ולשלם להם סכום מופחת על חשבון בעלת הבית. לעובדה שבגלל מאבק בין משרדי האוצר והתשתיות, הוקפא המהלך, בשלב זה, אין כבר כל משמעות לאחים עופר שגזרו כבר לא רק קופונים אלא פנקסים עמוסי תלושי חינם.

איל הון אחר הוא דודי ויסמן. הוא רכש השבוע את חלקו של שותפו, המיליארדר היהודי קנדי מתיו ברונפמן בחברת הריבוע הכחול, בעלת רשת הקו-אופ.

לא צריך להספיד את ברונפמן. לפני זמן קצר הוא עשה שתי "מכות נמרצות": בנק דיסקונט והסניף הישראלי של חברת "אקיאה".
ויסמן גם הוא לא קוטל קנים. עכשיו מנסים לקדם תוכנית להעתיק את פסי הרכבת, ליד יבנה, עיר שבה יש לו אינטרסים כלכליים - כדי ליצור חפיפה בין הפסים והרווחים.

וזה עוד לא הכול עדיין: גם איל ההון היהודי-בריטי סמי שמעון שרכש בשעתו את חברת השימורים יכין חק"ל מהסוכנות וההסתדרות זכה השבוע לעדנה, רינה ודיצה.

אחרי רכישת החברה הציבורית העדיף שמעון לדאוג לכיסיו התפוחים, ולא לקיבות המצומקות של רבים מאזרחי המדינה. הוא התמקד לא בייצור דברי שימורים, אלא בהפשרת מאות דונמים של קרקע חקלאית ששימשה קודם לכן לגידול יבולים לצורכי תעשיה.
לפני כמה ימים התבשר שמעון כי כמה ממקורביו בשלטון דאגו לו: על השטחים החקלאיים יצמחו מגדלי מגורים. הרווח הצפוי לשמעון הינו מאות מיליוני דולרים, וכדי שלא אחטא בלשון הרע אומר, כי אני מקווה שאין לו שותפים סמויים מקומיים. בכך אני מקווה שאני מצוי עדיין בגבול הלשון הטובה.

אבל הגילוי המפתיע ביותר השבוע קשור בשר האוצר החדש, אהוד אולמרט, שהצדיק השבוע את התואר: "מתווך", שהוענק לו בעבר. אולמרט שידך בין איל ההון היהודי הרוסי ארקדי ויידמיק לבין בעליה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, לרכישת הקבוצה. בעבר, כאשר אולמרט כיהן כראש עיריית ירושלים, תיווך אולמרט בין איל ההון גד זאבי לבין קבוצת בית"ר ירושלים כדורגל. זאבי רכש את הקבוצה בעסקה כושלת בציפייה שיסלל לכבודו קיצור דרך לפרויקטים שונים בבירה אבל בגלל הסתבכותו בעסקיו האחרים נעצר זאבי בשער הגיא ופרש מהקבוצה.

בעבר, כאשר היה אולמרט "רק" חבר כנסת, נהג לגבות כספים עבור פעולות תיווך (יתרת תשלומים על אחת מהעסקות, "הכשרת הישוב", שולמה לו כשכבר היה שר הבריאות). הפעם היה השירות של אולמרט בתוקף מעמדו הכפול: כאוהד שרוף של בית"ר וחבר דלוק של כמה מהאוליגרכים היהודים ממדינות חבר העמים, שהפכו את ישראל לארץ מקלט. אולמרט הוא הקולט הפעיל ביותר שלהם. חבל שהוא לא משמש גם שר לקליטת עולים עשירים.

העובדה שאולמרט משמש כיום ממלא-מקום ראש הממשלה, שר האוצר, שר התעשיה והמסחר, והממונה על מינהל מקרקעי ישראל, מזמינה חיזורים מצד אינטרסנטים אחר חסדיו של אולמרט. אולמרט שולח ככל הנראה את עוגתו על פני המים בתקווה שברבות הימים תהיה העוגה מוקצפת.

האמת חייבת להיאמר: אין חולקים על כך שתהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות, בהן חברות שהחזיקו באוצרות הטבע של המדינה, הינו מבורך וחיוני במשק חופשי. אבל זאת בתנאי שתהליך המכירה של הגופים הציבוריים יהיה תקין, המכרז לא יהיה תפור והמחיר שהממשלה תקבל עבור כל מניותיה בחברה המופרטת או חלקן יהיה הוגן.

למרבה הצער, הקריטריונים החיוניים האלו לא נשמרו בעבר בעת מכירת אחזקות ממשלתיות בשורה של חברות, בהן: "פז" ו"אל על". המחירים שהממשלה קיבלה עבור מניותיה בחלל מהמכירות התבררו כעבור זמן כ"מחירי סוף העונה" בלתי ריאליים בעליל ולעיתים מגוחכים.

בנוסף לכך, ראוי לציין שהבנקים הישראלים, לרבות אלה שהיו או עדיין מצויים בבעלות המדינה, נהגו להעניק אשראי נדיב למימון רכישת חברות מופרטות וציבוריות.

ע"י כך שחררו הבנקים את המשקיעים מהצורך להביא "כסף מן הבית". תמורת האשראי שועבדו המניות של החברות והדיבידנדים והרווחים כיסו לרוב את השקעה.

לא בכדי חגגו משקיעים מקומיים וזרים על חשבון הקופה הציבורית המדולדלת שהם לא מילאו אותה בתמורה נאותה לנכס שרכשו מהמדינה או מגופים ציבוריים למיניהם.

תודה לאל, ישתבח שמו: בעסקת מכירת חברת "בזק" נבלם הליך בלתי תקין זה.

הגיעה השעה שנקרא לילד לא רק בשמו המפורש, אלא גם בכינוי החיבה שלו. נחזיק את השור לא רק בקרניו, אלא בראשו, ונגיע למסקנה הבלתי נמנעת שישראל אינה כשאר המדינות...

במרוצת השנים הצליחה קבוצה מצומצמת של אילי הון מקומיים וזרים לנגוס "ביסים" רציניים במשק הממשלתי והציבורי והותירו לנו רק את השיריים והשאריות. אבל, אילי ההון לא הסתפקו בכך שעלה בידיהם להשתלט בהדרגה גם על אישי מדינה בכירים מהקואליציה, האופוזיציה ומפלגות הלוויין שסרים למרותם, ואפילו מתבטלים בפניהם. לכסף יש כוח רב, ובכוח הזה מחזיק מי שיש לו כסף. כוח זה הלך והתעצם, אבל האוחזים בו לא הספקו מעולם במה שהיה להם במה שהצליחו לקבל מהמדינה ושלוחותיה.

אילי ההון ביקשו לצבור כוח נוסף לזה שיש להם. כדי לצבור כוח זה הם היו זקוקים לתוספת כספית גדולה, ואת זו סיפקו להם נבחרי ציבור, ראשי ערים, פקידים בכירים ואנשי אליטות למיניהם.

למרבה האירוניה, התלות של אישי הציבור הישראלים באילי ההון הולכת וגוברת ככל שהם התעצמו בזכותם של אותם אישי ציבור. ואם לא די בכך, אילי ההון המקומיים והזרים זוכים להטבות במיסוי. מערכת המיסים הישראלית מעשירה את העשירים ומענייה ומענה את העניים ושכבת הביניים.

שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, טען שיש להטיב עם אילי ההון ואנשי העסקים הגדולים שמניעים את גלגלי המשק, שאם לא כן, הם יעבירו את מרכז הכובד לפעילותם העסקית לחו"ל והמדינה תצא מפסידה מכך. נימוק זה שיכנע את חבריו לממשלה.

אני מבקש מדעתם לנוח: למרבית אילי ההון ואנשי העסקים הגדולים במדינה לא רק חשבון בנק גלויים וסמויים בארצות שונות, אלא גם עסקים פורחים, בעיקר עסקי נדל"ן.

כך נהנים אנשי הכסף מכל העולמות. הם רכשו חברות ישראליות במחירים אטרקטיביים, קיבלו סיוע בנקאי, שילמו מיסים מופחתים בגלל מדיניות המיסוי ובזכות תרגילי מס למיניהם שהם עשו. לפעמים הם משיכים לקבל מהמדינה מתנות וזה לא מפריע להם לעשות ביזנס בחו"ל.

מי יודע, אולי הם ייהנו גם בעולם הבא בגן העדן. מרבית אזרחי המדינה חיים בינתיים בעולם הזה בגיהנום כלכלי.