תפיסת המוכנות וההתכוננות בישראל למצבי משבר לאומיים "תקועה" במידת מה בתפיסות העבר, אשר בבסיסן הסתמכו על מערכות הביטחון השונות כ"עוגן" המרכזי למוכנות זו, בשילוב עם מערכות פס"ח/מל"ח במשרד הפנים וביזור לרשויות השונות של המערכת הציבורית.
מלחמת יום הכיפור הייתה דוגמא אחת למצבים בהם "קונספציה" וליקויים במוכנות פיזית עלולים להמיט אסון לאומי והאופן האיכותי והמרשים של פינוי המתיישבים מחבל עזה וצפון השומרון מוכיחים עד כמה מוכנות מתוכננת היטב יכולה למנוע אסון לאומי.
ההגדרה והנסיבות של "אסון/משבר לאומי" אינן כה פשוטות, אולם אם נסתמך על התפיסה בארה"ב של היום, לאחר אסון "קתרינה", לגבי פוטנציאל מצבי האסון הלאומי, נראה כי ניתן לבצע הקבלה מעניינת.
בארה"ב מדברים היום על שלוש קבוצות של אסונות לאומיים הכוללים עשרה מצבים של אסונות: קבוצת הטרור הכוללת פצצה אטומית, התקפה ביולוגית, התקפה כימית, פצצה "מלוכלכת" ומתקפה מתואמת; קבוצת אסונות הטבע הכוללת את ההוריקן (בדרגות 4 ו-5), רעידת אדמה ושריפת ענק; קבוצת האסונות הרפואיים הכוללת את התפרצותה של מחלה נפוצה ודליפה רדיואקטיבית. ארה"ב אינה כוללת מלחמה כוללת בשטחה כאיום למשבר לאומי.
ניתוח מצבה של ישראל מצביע על כך כי כמעט כל האיומים הללו רלוונטיים גם לישראל. ארגון אל-קעידה בהחלט יכול להפנות מאמצים לזירה הישראלית ובכך להגביר את הסיכון לכל קבוצת סיכוני הטרור. גם בישראל, מן הסתם, קיים איום של דליפה רדיואקטיבית וישראל גם ידועה בפוטנציאל רעידות האדמה באזור השבר הסורי-אפריקני.
אין כל ספק כי ממשלות ישראל בעבר ובהווה מקדישים מאמץ ועבודת תיאום בכדי להכין את המדינה למצבי חירום אלו, אולם נראה כי יש מקום לבחון האם הקונספציה הקיימת של ארגון המוכנות למצבי משבר לאומיים אכן מתאימה.
הניסיון שהולך ומתבהר מהפרשייה של אסון "קתרינה" מצביע על שורה שלימה של ליקויים פוליטיים וניהוליים, על בעיות של מידע, על בעיות של תיאום בין הרמות השונות של הממשל - אולם לא פחות מכך המשבר החריף את הצורך במערכת מתואמת בין גורמי הממשל והמשק בכדי לפתור משברים בסדרי גודל כזה.
אין כבר משבר או מצב חירום לאומי שהינו "חד-ערכי". כל משבר יצטרך לבוא על פתרונו על-ידי שילוב של גורמים וכוחות ביטחוניים, אזרחיים ופרטיים גם יחד תוך מערך שתי וערב של כל רשויות השלטון.
בכדי להתכונן בצורה זו נראה כי יש מקום לשקול הקמתה של "רשות או מינהל למוכנות למצבי משבר לאומיים". אנו מכירים כבר את הציניות הישראלית, ובעיקר של גורמי השלטון אשר ינסו להסביר כי לנו יש כבר את הפתרונות הטובים ביותר, לא צריך ללמוד מהאמריקנים ו"ראינו מה קרה ל"סוכנות לטיפול במשברים" הפדראלית.
אולם, אם ניקח, לדוגמא, את מוכנות ישראל לרעידת אדמה חמורה - נלמד שפרט לדוחות על גבי דוחות (דרך אגב, רובם דומים אחד לשני, אשר גם עלו למשלם המסים מיליוני שקלים וכל ההבדל ביניהם הוא שכל פעם המזמין היה שר אחר..), עד כמה שידוע לי אין מערכת מסודרת ומתואמת של מוכנות למצב משבר קשה שעלול להתפתח כתוצאה מרעידת אדמה קשה.
האסונות ומצבי המשבר הבינלאומיים האחרונים הוכיחו כי למרות המגמה של צמצום הסקטור הציבורי ועלותו - דווקא יש מקום לחזק מערכים מסוג זה (על חשבון בירוקרטיה מיותרת).
מן הראוי שהממשלה תשקול, או לפחות תדון, בהיערכות ישראל למצבי משבר לאומיים ותשקול הקמת רשות מיוחדת לנושא.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
