נסיעות לחו"ל אשר היו בעבר נחלת מעטים, הפכו בשנים האחרונות לכמעט שוות לכל נפש, אבל רק כמעט. אפילו נסיעה "זולה" ליעד קרוב המסתכמת בכמה מאות דולרים בלבד, היא עדיין משימה בלתי אפשרית למשפחה שאינה מצליחה לגמור את החודש.
אחד הצ'ופרים של נסיעה לחו"ל היא האפשרות לקנות מוצרים פטורים ממכס בשדה התעופה. מה שהסתכם פעם בקרטון סיגריות ובקבוק משקה, הפך למסע רכישות של מוצרים שונים, ובעזרת הטכניקה של שמירת המוצר עד לחזרת הנוסע מחו"ל ניתן לרכוש היום מיגוון עצום של מכשירים פטורי מס.
זוהי זכות הנמנעת מכל אלו שידם אינה משגת כרטיס נסיעה לחו"ל, וכך ייאלצו הם לשלם מחיר מלא אם יחליטו אי פעם לרכוש אותו מוצר.
מציאות זו רק תורמת להגדלת הפער עליו אוהבים כולם לדבר, והיא מגדילה גם את תחושת הקיפוח. יש להצטער על כך שהמדינה, המרוויחה מדמי הזיכיון של העסקים פטורי המכס (ולעומת זאת מפסידה את ההכנסות מאותו המכס), עודדה את התרחבות סוג זה של עסקים.
היבט שלילי נוסף של התופעה הוא הרוכלות הבלתי מכובדת של אנשי צוות האוויר, העוברים בין נוסעי המטוס ומציעים מוצרים שונים (אני מבין שהם נהנים מעמלה והעניין מעוגן בתנאי העבודה). הייתי רוצה לראות את הכלכל והדיילים כמי שדואגים לרווחתי ולביטחוני בזמן הטיסה, ולא ככאלה הרואים בי קליינט מזדמן למרכולתם.
