הוא: אתה לא כועס על אלוהים?

אני: לא הבנתי.

הוא: פשוט. אתה לא כועס על אלוהים? אתה כועס?

אני: אלוהים לא שייך לעניין.

הוא: מה?

אני: אלוהים לא בסיפור. איך אכעס עליו. בכלל יש דבר כזה שבן אדם כועס על אלוהים? איזה משמעות יש לזה? הוא לא בסיפור. הוא לא יכול להיות בסיפור.

הוא: איך לא?

אני: איך כן? אתה לא יודע ואני לא יודע דבר על הנהגת אלוהים את עולמו. סיימתי עתה לקרא את הספר "בליצד". מחקר מרשים על גרמניה של השואה המסממת את חייליה בפרוויטין, ואת מנהיגיה באופיום, ואת היטלר עד אובדן החיבור למציאות בלמעלה משמונים מיני תרופות ליום, רובן נרקוטיות. אני לא יכול להעלות על הדעת שמורל, רופאו האישי של היטלר, ארכידמון של סימום, היה כלי בידי ההשגחה העליונה כשהוא הוליך את הפציינט שלו לשולחן ההחלטות במשכנו המבוצר שהיה יותר סנטוריום של מטורפים מאשר מטה כללי, בהן נגזרה גזירת השמד על היהודים. לא בסיפור שלי. אמונתי באלוהים אינה מאפשרת לי להעלות כזאת על הדעת.

הוא: אז עולם הפקר?

אני: אתה חושב שאלוהים מנהל עולם הפקר? שהוא באמצע, מחולל אותו כדי לא לשלוט בו? "עזב ה' את הארץ" למדנו גם אני גם אתה בנביאים. אלוהים עשה מבול כדי להשחית כל בשר במבול? אמר כי כל יצר ליבו של יצורו רק רע כל היום והוא עשה לו לאדם את היצר ה'רק רע' הזה? הוא לא נתן לך בחירה כדי לומר לך כי רצח הוא בחירה? כי השואה היא בחירה" מי בחר, הוא או מי שניתנה לו רשות לבחור? מי שאמר ובחרת בחיים או הרוצח שבחר להמית? מי אחראי, הוא או מי שעקר מליבו את האופציה לבחירה בחיים ובטוב?

הוא: זה במופלא.

אני: אכן כשאתה מעיין זה במופלא, זה 'אל תחקור במופלא,' אבל כשאתה בא אליי ושואל אם אני כועס על האלוהים, אתה, אני מקווה שאתה מבין את זה, זונח את המופלא.

הוא: אז אתה לא כועס?

אני: אלוהים, כמה קשה לך להיפרד מן התיאולוגיה!?

הוא: זה לא תיאולוגיה. אנשים יצאו מן השואה כופרים. אחרים יצאו באמונה מחוזקת. אמונה בשואה זה שיעור בעל עומקים נדירים. יש שלא אכלו דבר טריפה גם כשרעבו ללחם. יש שחרפו נפשם והדליקו נרות. עמדו בניסיון.

אני: האויב הגדול של האמונה הוא הבנליזציה של האמונה. שרה שטרן קטן סיפרה לי כי לימדה את הבנות הקטנות בגטו לוד'ז לשיר את התקווה בערבו של היום בו שינעו - סליחה על הביטוי - את הילדים לטרזיינשטאדט, שם מתה התקווה. דיברנו על זה. תקווה לא מתה. היא ניצתת במקום בו אין תקווה. אחרת, מה 'חוכמה' יש בתקווה כשיודעים שיש לה יסוד מוצק. היא לא לימדה את התקווה כדי שישירו את התקווה. היא לימדה כדי שיידעו שהניסיון הוא התקווה.

הוא: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי.

אני: המדרש אומר כי אילו הדבר לא כתוב אי-אפשר לאומרו. 'גם כי אלך בגיא צלמוות אתה עמדי', כי גם אתה הולך בגיא צלמוות. לא שומר. שותף. אני בקרון גם אתה בקרון. אני על הרציף גם אתה על הרציף. אני ניצול. הצלתי גם אותך. לא, זה לא תיאולוגיה.

הוא: זה נשמע כמו-כן. כמו מה שבכלל אי-אפשר לשמוע. אתה כאילו אומר שאתה קרבו והאלוהים קורבן. סליחה. לא נראה.

אני: אני לא קורבן. הדבר המדכא ביותר שיכול לקרות לו למי שחי את השואה ועודנו חי היום הוא שיהיה בעיני זולתו קורבן ששרד. לא נכון. חייל שנפל בקרב הוא לא קורבן. הוא לוחם. אם הוא יצא גם מקרב בו הובסו כוחותיו, הוא לא קורבן. הוא לוחם. אנחנו יצאנו מובסים מן המלחמה הנוראה שאסר האדם הסוטה על התקווה. גם מי שהוליכו אותו כמו צאן לטבח לא היה צאן. לא מת פאסיבי. אף אחד. כל מי שמת מת לבדו והוא מתמודד לחיות, בוא לא נתאר איך. שישה מיליון התמודדו ולא יכלו למוות. התמודדו והובסו. גיבורים. לא קורבנות. מי שלא הובס יצא משם ובנה עולם. הקים משפחה. הרחיב את גבולות הקיום. קורבן זה הציור של אדם שנולד להיות נרדף. הבט סביב. ראה מה שעשו שרידי השואה בארץ ובעולם הגדול מתוך תאוות חיים יצירתית מאין כמוה. יש כמובן, כמו בכל אוכלוסייה, אנשים ונשים שהשנים הכריעו אותם, שפצעיהם לא נחבשו. התקשורת, לא במובן של עיתונות, אלא במובן שהשיח הבין חברתי, מדברת על שרידי השואה כולם במילון המעורר רחמים. זה פוגע. זה מעליב. זה מתעלם מגבורת הרוח של כל מי שהבין כי תקווה זה לא סנטימנט בעלמא, אלא משהו שאתה יוצר אותו, שאתה לוקח בידיים ועושה אותו.

הוא: זה נראה לי ספרות. מי שזרקו אותו לתוך תאי הגז הוא קורבן.

אני: הוא אדם שחזית המלחמה שלו על החיים הייתה בתוך תאי הגז. אני מודה, שזה נורא להסתכל על זה כך. כך אני רואה. כך אני רוצה שייזכר כל איש ותיזכר כל אישה וייזכר כל ילד, אפילו התמים בילדים, כמי שעד צאת נשמתו לא היה פאסיבי אפילו לא להרף עין. אני מוכרח לראות את זה כך.

הוא: אי-אפשר לקיים את הזיכרון כמו שאתה מנסה לתאר אתה הדברים.

אני: אני לא רוצה להיכנס לסוגיה של הארכיטקטורה של הזיכרון, ולא של מי עומד מאחוריה. הנה יום הזיכרון האוניברסאלי לשואה, ה-27 בינואר. גדול. העולם כולו מתכנס לזכור ולהישבע כי זה לא יקרה עוד. אבל הוא עושה זאת ב-27 לינואר כגיל לציין את יום שחרור אושוויץ. הוא שתק כשהכניסו אותנו לאושוויץ. הוא חוגג, הוא לא יודה בזאת, אולי הוא אפילו לא ער לכך, את חלקו בהדברת השואה. הוא חוגג את גבורתו. את אחריותו לצניחה החופשית של האדם אל תוך השואה, הוא לא חוגג. ארכיטקטורה של הזיכרון. הולכים למסע החיים. לאושוויץ. מי הולך אל המיליונים העקורים, אל היתומים, אל האלמנות, אל ההאבות השכולים. איך זוכרים לא רק את המתים אלא גם את החיים? איך מבינים את מה שהביא לשואה, את התהליכים שהיו ל'מדרון החלקלק' כמו שאומרים, בו התחילו בכאילו רק קצת שנאה זרים, טיפת פחדים מן הדמון היהודי, התנפלות על הערכים ההומניסטיים כי הם נאורים מדי, וגמרו בציקלון ב? צריך ללמוד לאלו תהומות האדם יודע ליפול ולאיזה גבהים הוא יודע להמריא. קורבנות לא ממריאים. חנה סנש הייתה קורבן? גפרור שנשרף והצית להבות ולבבות הוא קורבן?

הוא: אז אתה אומר כי לא צריך לשאול איפה היה האלוהים אלא איפה היה האדם?

אני: לא. השואה היא לא איפה היה האדם. היא שאלה מה הוא אדם? תליין או מי שמקדיש את חייו לעקור עמודי תלייה? לא איפה. מי! בכל דור ודור עומד האדם ערום לפני אלוהיו שנתן בידו את הבחירה, והוא מתלבש או בבגדי איכר בבגדי עוקר, או במלבושי כבוד או במדים שחורים ובמגפיים ממוסמרים ובקסדה וגולגולת מתים עיטורה. אני הולך בבתי ספר בארץ ובעולם ומנסה בכל מאודי ובכל כוחי לספר את סיפור האדם הערום העומד לפני אלוהיו ורוצה שכל הנערים והנערות שייצאו עוד מעט למשעולי החיים יידעו כי עליהם לבחור את כתנות האור או את כתנות העור.

הוא: אתה מאמין?

אני: דיברנו לא להיכנס לתחום התיאולוגיה. בתחילת השיחה. עכשיו בסופה, בוא לא ניכנס גם לתחום האינטימי ביותר.

הוא: רק שאלתי.

אני: אני יודע.

הוא: תם ולא נשלם?

אני: לעולם לא תם. בוודאי לא נשלם.