לפעמים קשה להחליט אם לצחוק או לבכות לנוכח אירועים שונים המתחוללים לעינינו. מוכרת גם התופעה שאירוע הנראה מצחיק לאחד, הוא הוא הגורם לבכיו של האחר.
השבוע אנחנו קוראים על תינוק שנולד ונקרא על שם הצחוק, יצחק. לקראת סוף הפרשה הקודמת קראנו את הפסוקים הבאים:
(בראשית י"ז) טו וַיּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת- שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: טז וּבֵרַכְתִּי אתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: יז וַיִּפּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: יח וַיּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: יט וַיּאמֶר אֱלֹקִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ ילֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:
כאשר שרה שומעת כי היא צפויה ללדת, גם היא צוחקת; צחוק קצת אחר:
(שם י"ח) י וַיּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שׁמַעַת פֶּתַח הָאהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה ארַח כַּנָּשִׁים: יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדנִי זָקֵן: יג וַיּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: יד הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
אל שרה באים בטענות על שצחקה, מדוע לא טוענים אותו דבר כלפי אברהם? ואם כבר יש טענות, למה לא רואים שום תגובה מעבר לעצם החשיפה המביכה של עובדת הצחוק? רש"י מציין כי את וַיִּצְחָק של אברהם מתרגם אונקלוס מלשון שמחה, ואילו את וַתִּצְחַק של שרה הוא מתרגם במשמעות של ליגלוג ואי אמון.
כלומר יש סוגים שונים של צחוקים. צחווק חיובי הוא צחוק של שמחה, כזה שצחק אברהם וגם כזה שצחקה שרה בהמשך, לאחר שנולד יצחק:
(שם כ"א) ו וַתּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל-הַשּׁמֵעַ ִצֲחַק-לִי: הצחוק הקודם שלה היה אינסטנקטיבי, כמעט לא מודע; שמעה מאיזה אורח הבטחה שתלד בן; זה נראה לה כל כך מופרך, שצחקה בליגלוג. לכן גם לא נענשה על הצחוק ההוא. הפעם זהו צחוק של שמחה. נו, אז יש לנו צחוק של שמחה וצחוק של ליגלוג; יש עוד סוגים של צחוקים?
כמה פסוקים אח"כ אנחנו מגיעים לפסוק שכבר דנו בו בשנים קודמות:
(שם, שם) ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: איזה צחוק זה הפעם? רש"י מביא שלושה פירושים למלה זו: לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר (שמות ל"ב) וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. דבר אחר לשון גילוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ל"ט) לְצַחֶק בִּי. דבר אחר לשון רציחה כמו שנאמר (שמואל ב, ב) יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ. משחק שעלה בחייהם של שלוש מאות ושמונים צעירים.
רש"י מביא פירושים אלו מן המדרש, שם כל פירוש מובא משמו של תנא אחר. בהמשך אומר שם רשב"י את הפירוש שלו, שהצחוק של ישמעאל היה על ירושת הארץ, ואת זה מביא רש"י בפירושו לפסוק הבא, בו מובאת תגובתה המיידית והחריפה של שרה למה שהיא רואה:
י וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק:
מתשובת שרה כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי, אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים; ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כמו שכתוב, (משלי כו) יח כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: יט כֵּן-אִישׁ רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא-מְשַׂחֵק אָנִי:
כאשר יש כמה פירושים לעניין אחד, תמיד הם משלימים זה את זה. לפי כל הפירושים מסתבר שהצחוק של ישמעאל טומן בחובו סכנה מוחשית ליצחק; שרה מזהה מיד שכאן מתעוררת שאלה של 'מי יצחק אחרון' והיא מנסה לנטרל את האיום על יצחק ע"י גירושו של ישמעאל.
מי באמת יצחק אחרון?
הצחוק של ישמעאל מתפרש אם כן בשלושה רבדים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; רבדים המקבילים לשלוש עבירות אשר רק עליהן מצווה התורה 'יהרג ואל יעבור'. עבירות אלו מקבילות לשלוש קליפות הטמאות, הנזכרות במרכבת יחזקאל (א): רוּחַ סְעָרָה, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת.
נתחיל מהרובד הנוסף, הרביעי; במרכבת יחזקאל הוא מכונה וְנגַהּ לוֹ סָבִיב; אם שלושת הרבדים הקודמים הם רע מוחלט, רובד זה מעורב מטוב ורע עד שקשה להבחין בין רע לטוב. לענייננו, נראה שזהו הפירוש הרביעי, של רשב"י, כאילו כל הויכוח הוא על ירושת הארץ וזה לא נשמע נורא כל כך.
רשב"י עצמו אומר בזוהר, והבאנו זאת ברשימתנו מלפני שלוש שנים, שהצחוק של ישמעאל היה עבודה זרה. כאן מצטט אותו רש"י, שבויכוח הזה ניסה ישמעאל לרצוח את יצחק. כלומר לפי רשב"י, רק בחיצוניות הויכוח הוא על ירושת הארץ; בפנימיות מדובר בשאלה אם מאמינים בה', וכפועל יוצא, גם מהו ערכם האמיתי של חיי אדם. שרה דורשת לגרש את הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָה. לכאורה, הרי אפשר לשמור על יצחק אפילו אם ישמעאל ישאר בבית, מדוע לגרש את ישמעאל? התשובה היא, אפשר לשמור שישמעאל לא יפגע ביצחק פגיעה פיזית; אי אפשר להבטיח שיצחק לא יספוג שום השפעה מישמעאל.
שרה יודעת את תנאי הברית על הארץ, והיא יודעת שאם יצחק ילמד לחקות את ישמעאל באחד משלושת הרבדים הנזכרים, הוא עלול לאבד את ירושת הארץ כי לא יהיה ראוי לרשת אותה.
נו, וכעת הגענו לחלק הפחות נעים ברשימה: איפה אנחנו בכל הסיפור? הרי אנחנו בניו של יצחק; על כך, דומני, אין מי שחולק. דומה שאין גם מי שחולק על כך שאנחנו בסיכסוך מתמשך עם בני ישמעאל. איך יוצאים מהבוץ הזה? הרי אף אחד לא באמת מאמין שויתורים או התקפלות חד-צדדית יביאו לפתרון. לפחות, הכותב לא שמע מעולם מישהו שמצהיר על אמונה כזאת. אז מה, יש או אין פתרון?
יש האומרים שרק מהדורה נוספת של גירוש ישמעאל תפתור את הבעיה; הח"מ חולק על כך. הבעיה טמונה בתוֹכנוּ והפתרון טמון בשינוי פנימי שצריכים לעשות אצלנו. וכמה שיותר מהר יותר טוב.
גם ישמעאל יודע מה הם התנאים הדרושים לירושת הארץ; הוא לא כל כך מצליח לראות אצלנו עמידה בתנאים הדרושים, לכן הוא מרשה לעצמו לערער על מעמדנו כאן, ולטעון לבעלות על הארץ. מנקודת הראות הזאת, יש לומר, הוא די צודק.
אצלנו, כבר דורות שמנשבת רוּחַ סְעָרָה של כפירה רשמית בה' ורוח זו אינה מגלה נטיה לשכוך; להיפך, היא מתגברת בכל עת שמתגלה רמז של שיבה אל האמונה הטהורה. זו קליפת העבודה זרה שמזהה אצלנו ישמעאל.
בנוסף לכך, רובץ עלינו עָנָן גָּדוֹל של עירעור עקבי של התא המשפחתי, בדרך של מתן לגטימציה לסוגים שונים של גילוי עריות, והכל בחסות מערכת המשפט, המגינה על זכותו של הפרט לנהנתנות. והכי בולט זה קליפת השפיכות דמים, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת; זה משהו די קבוע אצלנו, ובכ"ז זה בא והולך; כשלהבות אש העולות ויורדות, גם אצלנו יש תקופות של רגיעה יחסית בשפיכות הדמים, כידוע.
הקפדה על שמירת הביטחון האישי, זהו תפקידו העיקרי של כל מימשל. תפקיד זה אינו יכול להתמלא כאשר בכנסת ובממשלה יושבים אנשים שטובת עצמם קודמת לטובת העם שהם אמורים להנהיג. ובכל זאת, הנושא העיקרי בשיח הציבורי אצלנו הוא הויכוח על ירושת הארץ. כמובן, חוץ מימים שבהם נישא ריח של בחירות באויר. בעצם, גם בימים כאלה הנושא הזה נמצא על סדר היום; הרי לכל מועמד יש רעיונות משלו כיצד לפתור את הבעיה שיש לנו עם בני ישמעאל.
אבל זו רק הסחת דעת מן העיקר; לא ניתן לפתור את הבעיה עם בני ישמעאל כי לא איתם יש לנו בעיה. יש לנו בעיה עם עצמנו, בעיה של זהות, ואותה צריכים לפתור.
כאשר נפתור את הבעיה הזאת, נשוב לנהוג כבניו של יצחק, תימוג מאליה הבעיה עם בני ישמעאל.
ואז מאמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
