הנושא עולה לדיון בשיח הציבורי שלנו מפעם לפעם, בעיקר בהקשר לעמדה ההצהרתית שנוקטת מדינת ישראל בשאלה זו. עמדה הצהרתית היא זו שמשמיעים גורמים רשמיים מוסמכים לכך: הממשלה והכנסת. לאחרונה פורסם מאמר של איריס ז'ורלט, ב
מעריב1, שעוסק בהיבטים שונים של התפתחות היחסים בין המדינות, כשהמרכיב הפיקנטי, כצפוי, היא העמדה הנ"ל.
המאמר מביא ביקורת מרוסנת למדי של גורמים ארמנים ומרוסנת פחות של גורמים ישראלים, אשר לדברי הכותבת מתלוננים על עמדת ישראל בוויכוח בין ארמניה (הקורבן) לטורקיה (יורשתם של מבצעי הרצח). הטיעון הארמני המרכזי הוא שישראל, כמדינת העם היהודי שחווה את מוראות השואה, צריכה לנקוט עמדה חד-משמעית ותקיפה הרבה יותר נגד הניסיונות הטורקיים להתכחש לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה (1915). מוקד הטיעון מופנה לדיונים שנערכו בנושא זה בכנסת, שבאף אחד מהם לא קיבל המוסד היציג העליון החלטה מפורשת המגנה את רצח העם הארמני.
לנושא הרצח עצמו התוודעתי לראשונה, כאשר קראתי לפני שנים את ספרו של פרנץ ורפל, "40 הימים של מוסה דאג". מדובר אכן על סיפור מצמרר, בו אימפריה (עותומנית) אכזרית ושוקעת, באין לאל ידה לשמר את שלטונה במחוזות פריפריאליים, נוקטת בפתרון "הטבעי" של רצח המוני, שעל-סף השמדה. אומדני הנספים באותה התרחשות נעים בין 1 ל-.5 מיליון נפשות, שהיו אותה שעה כ-20% מהעם הארמני. עד היום לא התאוששו הארמנים מאותה חוויה והיא עבורם האירוע המקביל לשואת אירופה עבור העם היהודי. מכאן גוזרים המלינים את האנלוגיות שלהם על הדמיון בין העמים ועל עמדת ישראל.
אפשר בהחלט להבין את עוצמת הקטסטרופה עבור הארמנים ומכאן את נקודת מבטם. אולם, כיהודי וישראלי שמרבית משפחתו נספתה בשואת אירופה, ברור לי שקיים הבדל ניכר בין שני המקרים. לפיכך, לא ראוי לטשטש זאת, להניח את האירועים בפשטנות זה לצד זה ולגזור מהאחד גזירה שווה לגבי האחר. מה שהופך את שואת אירופה למקרה שאין שני לו בהיסטוריה האנושית לצד הממדים המספריים,
הוא היסוד האידיאולוגי המגבה את המעשה הנאצי. מה שהביא את הנאצים להפעלת "הפתרון הסופי" כלפי העם היהודי, לא הייתה עמדה אסטרטגית נואשת שבצידה איום קיומי עבורם,
אלא אידיאולוגיה2 אנטי-הומנית, שהגדירה בני אדם שהיו שותפיהם לחיים במשך מאות שנים כלא אנושיים או תת-אנושיים. לא היה זה פתרון של ייאוש שהסתבך והתפתח לרצח המוני, אלא
תכנון רציונלי מטעמי נוחות; האידיאולוגיה שרתה את הנוחיות והיוותה לה כסות חלקית וזמנית בלבד.
מעניין ומאלף מבחינה היסטורית, שהתוצאה בשני המקרים לא מילאה אחרי הציפיות: האימפריה העותומנית הפסידה במלחמה והתפוררה; וכך גם האימפריה הנאצית במלחמת העולם ה-II. הרצח בשני המקרים היה למעשה הרג מיותר של חפים מפשע, שלא שינה את מהלך הזרם העיקרי של ההיסטוריה. אם תלמד האנושות לפחות לקח זה, לצד כל ההסתייגויות מעצם המעשים, אולי נתקדם מעט ברמת הבקרה האנושית שתפעיל על התנהלותה ומעשיה בעתיד.
הטיעון הארמני מובן היטב, גם אם איננו מקבלים כפשוטם את כלל מרכיביו. רצח העם הארמני הוא ללא ספק מקרה חמור של אלימות צבאית כנגד אוכלוסייה אזרחית, שאיננה האויב המוצהר. אבל גם בהיסטוריה המוקדמת יותר ובוודאי במהלך ההיסטוריה של המאה ה-20, במלחמות העולם ולאחריהן, ראינו באירופה (אזורי הכיבוש הנאציים, רוסיה הסובייטית ועוד), אפריקה (רואנדה ומקומות נוספים) דרום-מזרח אסיה (וייטנאם, לאוס, קמבודיה וסין), המזרח התיכון (סוריה) ומקומות נוספים, כמה וכמה אירועים שאינם נופלים ממנו בחומרתם. זה איננו ניסיון טשטוש או הדחקה, אלא תזכורת שכל עוד האלימות משחקת תפקיד מרכזי בחיינו הציבוריים והמדיניים, החשש קיים, חי ונושם וחרף זאת גם איננו השיקול הרלוונטי היחיד שעל הפרק.
מעוררת פליאה
העמדה הארמנית מעמידה כביכול את ישראל בפני דילמה של בחירה בין שיקולים הומניים - גינוי בכל פה וללא תנאי של מקרי אלימות בכלל, אך במיוחד מקרים של רצח המוני דוגמת רצח עם - או שיקול דעת לגבי כל מקרה לגופו, כאשר מול אינטרס כללי או אוניברסלי, משוקלל האינטרס הפרטי-לאומי. במאמר הנ"ל של ז'ורלט, מביאה הכותבת ציטוט מפי ד"ר חן ברם מהאוניברסיטה העברית, האומר: "ישראל הפכה את השואה לסממן המובהק של הזהות שלה, אך לא מכירה בג'נוסייד הארמני. מכל בחינה אמירה זו אינה קבילה. יש מדינות שהכירו בכך ויש להן יחסים עם טורקיה". הבנליות של הדברים מעוררת פליאה. אנלוגיות שטוחות ממין זה מעידות על העושה בהן שימוש שהוא אינו מבין את המציאות הבינלאומית וסבור ככל הנראה שישראל ארה"ב, סין הקהילה האירופית או רוסיה, הן היינו-הך; אידאליזם אקדמי "מרחף" פר-אקסלנס. ראשית, ישראל לא הפכה את השואה לסממן מובהק של הזהות שלה.
עושים זאת עבורה יריבים שאינם רוצים בטובתה ואקדמאים שאינם חושבים פעמיים על מה שהם אומרים. הזהות הישראלית מעוגנת ב"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם חופשי במדינתו הריבונית" (כפי שגורסת מגילת העצמאות). השואה היא רק תזכורת מצמררת לגורל שפקד את העם היהודי כאשר לא קיים תנאי זה. אינני יודע לאילו דברים רומז ברם בעניין עמדת המחקר האקדמי בשאלת ייחודיות השואה. אולם, מחקר במדעי החברה מושתת תמיד על תזות שאינן אמת אבסולוטית. הואיל והשואה ייחודית ולא בת-השוואה עם אירועים אחרים ששלובים בהם מעשים של רצח עם, היא יוצאת דופן גם במחקר. כך או כך, איננו חייבים לקבל עמדות הכופרות בכך ובוודאי שאיננו צריכים לגזור מהן את דעותינו לגבי השואה.
כמדינה קטנה ומאוימת (לפחות לפי שעה),
שיקוליה של ישראל נגזרים בראש וראשונה מצרכי הביטחון הלאומי שלה אך נבחנים גם מול עקרונות מוסריים כלליים - בסדר עדיפות זה. עצם העובדה שארמניה - שמכירה היטב את ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20 ואת משמעות התחיה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל - לא קבעה עדיין את מקום שגרירותה בירושלים "ללא תנאים מוקדמים", אומרת
שגם היא מחשבת חישובים ונוהגת על-פי האינטרסים הלאומיים שלה. זהו שעור שראוי להילמד, או לפחות להילקח בחשבון.
לא רק תגובה אפשרית של טורקיה נמצאת במערכת השיקולים הישראלית. נמצאים בה שיקולים נוספים ורחבים בהרבה ובכללם אזרבייג'ן, מדינות נוספות בקווקז, ארה"ב ועוד. היחסים הבינלאומיים רוויים קשרים סמויים, שמי שאינו עוסק בהם לא בהכרח מוסמך לפסוק בגינם. אילו הייתי מדבר במקומה של ז'ורלט עם שר החוץ הארמני, לא הייתי מתעניין כל כך בטיעונים הארמניים כלפי ישראל, אלא דווקא בשאלות בהן ארמניה בוחרת לא לעשות מחוות שיש לאל ידה לעשותן, על-מנת לקדם את היחסים בין הצדדים.
כל הכבוד לארגון 'פעמונים', המסייע בניהול תקציבי נכון של משפחה במצוקה 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
