בעברו הרחוק היה ד"ר איתן חי-עם, בין שלל תפקידיו, מנכ"ל בית החולים "סורוקה" בבאר-שבע. כיצד חש עצמו מנכ"ל שכזה אילו היה, בעצם, רק "הזקן מן המסדרון", המאושפז כ"אברהם", חולה מן השורה, בבית החולים? ניסיון ראשוני מרתק של הרופא הבכיר בדימוס לתאר מצב שכזה נעשה ביום שישי האחרון במאמר אישי, פרי עטו, ביומון
הארץ.
במאמר, תחת הכותרת הפסימית "אל תבואו לבקר אותי", מתחזה ד"ר חי עם למי שהיה בעברו אברהם, השוכב כעת במיטתו שבמסדרון המחלקה הפנימית, דווקא כשהוא כל כך כאוב ומפוחד, ללא חלון, ללא שידה, וללא כסא שמבקר המגיע יוכל לשבת לידו, כשהשירותים הקרובים נמצאים בקצה הרחוק של המסדרון.
ארנקו של "אברהם" מוחבא מתחת לכרית, מחשש שיגנב, ושאר חפציו תחובים מתחת למיטה, משל היה פליט. "הזקן ליד החדר המוגבר" - זהו שמו החדש, כפי שלמד מהאחיות, לא עוד אברהם, הקשיש שהקפיד, לפעמים הקפדת יתר, על ניקיון, גילוח וריח טוב, אלא: הזקו ליד החדר המוגבר בקצה המסדרון".
מהפך
לא עוד אברהם עם החולצה הלבנה שתמיד מגוהצת וצווארונה מעומלן, עם מכנסיים מגוהצים וגרביים תואמים לנעליים, אלא הזקן ששוכב במסדרון, בפיג'מה שגדולה עליו, חולצה מוכתמת ומכנסיים ללא כפתורים בקדמתם, לא מגולח, מדיף ריח רע, עייף ורעב.
שבוע ימים שוכב אברהם במסדרון שמעולם לא כיבו בו את האור, כי האחיות צריכות לרוץ בלילה מחולה לחולה. שבוע ימים לא מצליח אברהם להירדם מפאת הכאב הבלתי פוסק, הבדידות והחרדה שאלה הם ימיו האחרונים.
מדי פעם, כשכבר נדמה לאברהם שהוא עומד סוף-סוף להירדם, כשהוא כבר מתחיל לשקוע בשינה, מעיר אתו דבר זה או אחר, אחות שבאה להחליף את העירוי, צלצול הטלפון בתחנת האחיות, משפחה שעומדת במסדרון ומדברת בקול רם, כאלו הוא איננו קיים.
לו רק היה לאחות זמן להקשיב לאברהם ולא הייתה צריכה לרוץ לחולים אחרים, היה אברהם מספר לה ששעות קרא לה להגיע, לעזור לו ללכת לשירותים. במעט הכוחות שהיו לו, הוא גרר עצמו אליהם, ואילו האחיות החזירו אותו למיטה.
ימיו של אברהם ספורים ולא כך חשב שיסיים את חייו. מהאבא והסבא הגאה, הנקי והמכובד, שלחם במלחמות ישראל, לימד דורות של תלמידים, הוא הפך לזקן נטול כבוד, הזרוק במסדרון. לא כך הוא היה רוצה שיזכרו אותו, והוא מבקש להניח לו לנפשו ולא לבקרו.
