שיחה עם פרשת "תזריע" ו"מצורע"

במערכת הבחירות לכנסת ה-21 לא הייתה התייחסות למצבה של מערכת הבריאות, למרות שבימים אלו אנחנו שומעים על תפוסה של 200% בכמה מבתי החולים בארץ, תפוסה שהיא בוודאי סכנה ממשית לבריאותם של מבקשי סעד לחולי. במצב זה יש משמעות מיוחדת לפרשות השבוע, "תזריע" ומצורע", המתמקדות בנושאי היגיינה.

במיוחד היום יש משמעות להתמודדות של שתי פרשות השבוע עם נגעי מחלות, כשרופאים נדרשים לעבוד במשמרות של 26 שעות רצופות ונשקפת סכנה לחולים המאושפזים במערכת הבריאות הציבורית.

בימים שאינטרס של ההון משתיק קולות, הפועלים נגד זיהום ממפעלים באזורי תעשיה, כשקיימת סכנה בריאותית מוכחת לחיי תושבים החיים סמוך לאזורי תעשיה, יש משמעות רבה ומיוחדת לשתי הפרשות במקרא, הדורשות מאתנו מחויבות מקטדשת להיגיינה, לחובת השמירה על הבריאות. המחויבות וההקפדה אינן רק של הפרט אלא של החברה בכללותה ובמיוחד של המוסדות שנבחרו להנהיג אותה.

שתי הפרשות, המחייבות אותנו לשמירה על בריאות הגוף, יש להן נוכחות חזקה בסדר היום של מחזור הקריאה בתורה, אבל הן נעדרות מסדר היום של האחראים למציאות, בה קיימות מכסות המתקרבות ל-200% תפוסה בבתי החולים הציבוריים.

הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דורשות מאתנו כחברה ופרטים בתוכה לכונן מערכות חיים המקפידות על שמירה בריאות הגוף. אי-אפשר שלא להתפעל מתשומת הלב הרבה, שמפנים לעברנו הכתובים בדרישה להקפיד במצוות בריאות והיגיינה אישית.

סימני הנגעים

אני מתייחס לצמד הפרשות "תזריע" "מצורע" כצמד מאתגר במיוחד, המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאותנו. אנחנו מתוודעים בפרשה לנגעים קשים מנשוא כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת ועוד נגעים שהחברה למדה להתגבר עליהן ומידת שכיחותן הוא כמעט אפסית באזורים שקיימת תודעה היגיינית ראויה.

יש חשיבות רבה על-רקע התקופה שהספר נכתב, שמלמדים אותנו על סימני הנגעים, על הסכנות הטמונות בהן. חשובה ההנחיה כיצד לטפל בנגעים אלה. אומנם, ההנמקה במקרא אינה בריאותית, אלא יש לה במיוחד משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"א 44), אך אין ספק שהילת הקדושה מעניקה ערך מוסף בכינון ויצירת דפוסים חברתיים המקפידים על כללי בריאות.

יש להוסיף נקודת זכות לפרשות "תזריע" ו"מצורע", שהן נותנות כלי הבחנה בריאותיים וחובות התמודדות לאדם בחברה היהודית, וגם מטילות עליו חובות כדי להצליח בהתמודדות עם הנגעים, כשמסביב לו חיות חברות, שלא פעם כורעות תחת נטל של מגפות.

אודה, שעם כל המחמאות שאני מרעיף על הפרשה, אני חש אי-נוחות בעיסוק ובדיון הארוך של סממני הטומאה והנגעים בפרשות "תזריע" ו"מצורע". החיוב גובר, כשמוצגת התפיסה של התורה, שהכל נועד למען - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".

החיים מספקים לאדם, למשפחה, לקהילה וברובד גבוה יותר גם לעם התנסויות קשות של פגעי גוף ונפש. בכל מצב, יהיה זה המצב הקשה ביותר חייבים אנחנו לקדש את החיים.

טווחי זמן

אני מקבל את יחס התורה לצרעת כאל מצב של טומאת הגוף ואת החובה להרחיק מהחברה אדם חולה במחלה מדבקת. לעומת זאת קשה לי לקבל את הגדרת האישה היולדת כמי שנתונה במצב של טומאה. מצער, שרגע משמעותי ביותר בחייה של אישה, רגע מאושר של נתינת חיים חדשים מתקשר עם מילה קשה כמו - טומאה.

מקוממים במיוחד טווחי הזמן של הטומאה. אם האישה ילדה בן זכר טומאתה היא שִׁבְעָה יָמִים. אם היא ילדה בת טומאתה נמשכת זמן ארוך יותר - שִׁבְעִים יוֹם. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים ...וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים..." (ויקרא י"ב 1-5).

קשה להבין את הקביעה של איסור על האישה אחרי לידה לבוא אל המקדש במשך שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים אם מדובר בבן זכר, אבל אם האישה הביאה לעולם בת, חל עליה איסור לבוא אל חיקו של המקדש שִׁשִּׁים וְשִׁשָּה יָמִים. לשם מה יש להכפיל את טווח זמן הטומאה אם נולדה בת.

אינני מקבל מציאות של ספר, שיש בו אידאלים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים שבת, יום מנוחה לאדם, ב"זכור" וב"שמור". מקדשים את החיים ב"לא תרצח". מקדשים את הקניין ב"לא תגנוב". מקדשים את המשפחה ב"לא תנאף". כמה מצער, שבספר הזה - מנמיכים את האישה. שהביאה בת לאוויר העולם.

אבקש לסיים בסיפור מרגש בתלמוד הבבלי על ר' יהושע בן לוי, שבמקום להתרחק מהנגועים במחלת הצרעת כפי שדורשת התורה, היה דווקא נכרך אחריהם, כי ראה חובה לא להתרחק מהם, אלא גזר על עצמו לשהות בתוכם ולממש את זכותו ללמדם תורה. הוא היה חדור אמונה, שהתורה מגנה על מלמדיה ומחסנת אותם (תלמוד בבלי, מסגת כתובות, ע"ז).