המסע, שתי זוויות ראייה

פרשת השבוע חותמת את ספר במדבר ופותחת באזכור כל תחנות המסע שעברו במשך ארבעים שנה (במדבר לג): [א] אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. [ב] וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. לא משה יזם את הסקירה הזאת, כתוב בפירוש שעשה זאת עַל-פִּי ה', והפרשנים מנסים להבין בשביל מה זה טוב, מה אומרת לנו הסקירה הזאת. בעבר התייחסנו לכך לא אחת מזווית הראייה האישית, הפעם ננסה לשלב בעז"ה גם את זווית הראייה הלאומית. דומה כי המפתח להבנת הרעיון טמון בתקבולת ההפוכה שבפסוק השני: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. מה רומז לנו ההיפוך הזה?

בכל מסע, בכל שינוי שמנסים לחולל השאלה היא מה תכליתו, התרחקות ממצב נתון או חתירה למצב חדש, נעלה יותר? כשהקב"ה הוציא אותנו ממצרים הוא הודיע מראש שהתכלית היא להגיע לארץ ישראל אחרי שנקבל את התורה, וזהו פירוש וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה', הוא הוציא אותנו כשהיעד מוגדר מראש. לעומת זאת התודעה שלנו הייתה ממוקדת בהתרחקות מהשיעבוד, לא חשבנו בכלל על משהו מעבר לזה. וזהו פירוש וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם, כל המסעות היו כדי להתרחק ממצרים. לא חשוב לאן, העיקר להתרחק. לפי זה אפשר להבין את כל התקלות שהיו בדרך, את התלונות החוזרות ונשנות ואפילו את הגעגועים לסיר הבשר המצרי. אם מצבנו כרגע לא טוב, אז בשביל מה יצאנו?

וזה בערך מצבנו גם כעת, כי הרי ברלין עדיפה בגלל מחיר הקוטג', לונדון עדיפה כי התיאטרון יותר איכותי, עסקים יותר קל לעשות באמריקה ונופים יותר יפים יש במקומות שונים בעולם. ולא משנה עד כמה זה נכון אם בכלל, כאשר התודעה היא אך ורק של התרחקות מהשלילה, ממצרים, תמיד אפשר לדמיין שבמקום אחר יש כעת מציאות טובה יותר מזו שאני חווה כאן, ולרצות לעבור לשם. והגישה הזאת לגמרי מנוגדת לתודעה שהקב"ה מתווה לנו, תודעה של חתירה אל היעד. בתודעה כזאת לא מסתכלים אחורה וגם לא לצדדים, בטח לא בגעגועים, רק חותרים קדימה. וקדימה זה אומר לעשות כל מה שדרוש כדי שהמחר יהיה טוב יותר מהיום, לעצמי וגם לסביבה.

לתקן את זווית הראייה שלנו

זה מה שהקב"ה אומר לנו בפרשת השבוע, שתכלית המסע היא להגיע אל היעד, לא רק להתרחק מהרוע. אומנם כדי לחתור אל הטוב חייבים קודם להתרחק מהרוע, אבל התכלית היא בחתירה אל הטוב. בחיים האישיים זה אומר שהתכלית היא קיום מצוות בממד החיובי ולא רק התרחקות מעבירות. אומנם חייבים להיזהר מעבירות אבל לא בשביל זה הקב"ה שלח אותנו לעולם הזה, כדי שנשמור שבת למשל, אלא כדי שנקדש את השבת. ואכן שמירת השבת היא חיונית לצורך קידושה של השבת. ואיך זה אמור להתבטא בחיים הלאומיים שבפשט עליהם מדברת פרשת השבוע? הרי ברור שלא בכדי התורה טרחה לכתוב עשרות פסוקים שהמוטיב החוזר בהם הוא "ויסעו מ... ויחנו ב...".


בשעת כתיבת שורות אלו כבר נסגרו הרשימות לקראת הבחירות לכנסת והשאלה היא על מה הולכים לבחירות? במישור הטכני זה ברור, פלוני אומר רק לא אלמוני ואלמוני אומר להפך, רק לא פלוני. אבל מה מציעים לנו במישור הרעיוני? צד אחד אומר לכאורה התמקדות בתהליך מדיני (לא ברור עם מי בדיוק) וצד שני אומר שמירה על הארץ (לא כל כך ברור לאיזו תכלית). בכל מקרה מדובר כאן לא במצע חיובי אלא בשלילת האחר אבל זה עדיין בגבול הנסבל, כי הצבעה עבור אחד שוללת בהכרח הצבעה עבור זולתו. אם כי כאמור לגמרי לא ברור מה הטוב שכל צד מציע שכן על זה לא מדברים. ומכיוון שזה לא ברור, יש מי שמצאו לנכון להבליט את עצמם בדרך של הפצת שנאה.



בנסיבות אלה הרבה יותר קל להחליט למי לא להצביע מאשר למי כן. כי כאשר לא מציעים לנו יעד חיובי לחתור אליו ובמקום זה התעמולה ממוקדת בשלילת האחר, הרי השולל מעיד על עצמו שאין לו מה להציע בכיוון החיובי אז אין סיבה להצביע עבורו. קל וחומר כאשר מדובר בהפצת שנאה ר"ל, שמאנשים כאלה צריך להתרחק כל מי שטובת עם ישראל חשובה לו. כאמור, פרשת השבוע חותמת את ספר במדבר ולמעשה גם את מסכת הנדודים במדבר בהגעה אל סיפו של היעד הנכסף, היעד שאליו אנחנו אמורים לחתור: [מח] וַיִּסְעוּ, מֵהָרֵי הָעֲבָרִים; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. מה זה יַרְדֵּן יְרֵחוֹ? כתוב בספרים הקדושים שזה רומז למשיח שעליו נאמר (ישעיהו יא): [ג] וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'.