כתמיד, האמת יוצאת לאור, אם נרצה ואם-לאו. כמו ברפואה, אם מתעלמים מסרטן, הוא פושה בגוף עד המוות. החמאס הוא חלק מן הסרטן הפושה בגופו של העולם, הג'יהאד העולמי, ואנו זכינו לראות כיצד הוא עולה כפורח, ניזון ומתפתח, והופך למפלצת חסרת רחמים הבולעת את כל העומד לפניה.
כל סרטן חייב להיזון מסביבתו. הסביבה הקרובה של החמאס הוא ישראל. מדינת ישראל היא שהזינה ופרנסה את החמאס דרך המכשיר שנקרא הכרה בישות הפלשתינית. הכרה בפרלמנט פלשתיני, הכרה בנשיא פלשתיני, הכרה בנשק פלשתיני, הכרה במערכת פיננסית פלשתינית, הכרה בעם פלשתיני. ההזנה מתבטאת במתן תעסוקה לפלשתינים, במסחר עם פלשתינים, בהסכנה עם פשעי הרכוש הפלשתיני, במתן אזרחות ישראלית לפלשתינים דרך איחוד משפחות ונישואי קרובים. כל הדברים הללו הם התזונה העיקרית עליה צמח הסרטן החמאסי. מכיוון שאנו בידינו עשינו זאת אין לנו להלין אלא על עצמנו.
מה דורש החמאס? פשוט. הוא דורש שנתאבד, ואם לאו, הם יהרגו אותנו. מה דורש חמאס מן העולם? הכרה בזכותם לייצג את העם הפלשתיני, שמשמעותה שלילה של קיום מדינת היהודים. מה דרש אש"ף? בדיוק אותו דבר, אבל בשלבים. האם היה נכון לדבר עם אש"ף? באותה מידה שחובה עלינו לדבר עם החמאס. האם תדבר ישראל עם החמאס? כמובן, שכן אין כישראל היהודית לרפיסות, לנמיכות רוח, להאשמה עצמית, ליחוך העפר בכל הקשור לתחינה להתקבל למשפחת המזרח התיכון. ישראל תדבר גם עם החמאס, גם עם הג'יהאד וגם עם השטן כדי שהללו יואילו לומר שאולי יסכימו לקיומה, ואפילו רק להודנא. ככל שהפלשתינים והעולם המוסלמי הולכים ומקצינים, הולכים ומסלימים את הרטוריקה ואת הטרור, כך ישראל הרשמית הולכת ומתרככת, הולכת ונמסה, הולכת ונסוגה, מגרשת את אזרחיה והורסת את יישוביה, ותמיד תמיד מתחננת להכרה בזכות קיומה. זה המשמעות של התקדמות, "קדימה" אל ההתמוססות, "קדימה" אל ההתפוגגות, "קדימה" אל האבדון.
פגשתי לוחם צעיר, בן 19. הוא כבר בוגר. בוגר הגליית היהודים מגוש קטיף, זיכרון המעביר בו צמרמורת, בוגר חדשי חסימת המחבלים בגזרת שכם. יום יום, לילה לילה, חסם הלוחם הצעיר והפלוגה שלו ניסיונות הסתננות וחדירה. הוא נפצע, חבר נהרג. מה לעשות, שאלתי אותו, האם צריך לצאת מן השטח? הבחור הזדעזע. השתגעת? שאל, ולהשאיר את השטח בשליטה של הרוצחים הללו? ואם נצא מן השטח, האם לא ברור לך שהם ירדפו אחרי עד הבית שלי? צריך להמשיך ולהלחם בהם, ולחילופין להעיף אותם לעזאזל!!
ומה עם הגדר? הקשיתי.
הלוחם גיחך. אתה חושב שהגדר הזו שווה משהו בלי החסימות שלנו? שתי דקות אחרי שעזבנו תהיה הגדר על משאית בתור פסולת מתכת. חייבים לתפוס קו לפני הגדר.
ומה חושבים שאר החיילים? שאלתי. בדיוק כמוני, ענה הלוחם. כולם יודעים שנסיגה משמעותה תבוסה, משמעותה איטבח אל יהוד. אם כך, מדוע חצי מן העם חושב שצריך לסגת? הקשיתי עליו. מכיוון שהם לא בשטח, ענה הבחור בנחרצות. לו היו מבלים יום אחד בפילבוקס או במארב היו חושבים כמוני. לא השטח הוא הרע. החמאס שגר בו הוא הרע, ורע כזה לא משאירים ללא פיקוח, אמר הלוחם, וצלע משם והלאה. מפי עוללים ויונקים.
ללוחמים שלנו יש יותר שכל בציפורן רגלם מאשר למנהיגינו המתקדמים בקודקודם המשותף. הלוחמים הם כבר עתה רופאים, כירורגים, הם יודעים שאת הסרטן אסור להשאיר ללא טיפול, אם בחיים חפצנו. האם גם אנו, האזרחים בגיל העמידה, שחיים לנו בנוחיות בבתינו היפים בגבעתיים מבינים זאת?
