הפיכת ארגוני המודיעין ל-"שק חבטות" כל אימת שהערכותיהם אינן עומדות במבחן המציאות היא ריטואל מוכר המשמש לעיתים בבחינת "עלי תאנה", שנועד להרחיק עדות מהדרג המדיני.
נצחונו הגורף של החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני הוא בגדר תרחיש "תפניתי", שהיה ראוי שיבחן מראש במסגרת "סל" התסריטים. מתודולוגיה זו אינה בלתי מוכרת במחוזותינו אולם נראה כי מבחן התוצאה מהווה עוד איתות אזהרה לסיכונים הטמונים באוזלת היד הנמשכת של הקברניטים, בטיפול בעיצוב תהליך סדור לגיבושה של הערכת המצב הלאומית ברמה האסטרטגית. ריב הסמכויות ההיסטורי בין מרכיבי קהילת המודיעין, מחד-גיסא, ואחדות השורה לנטרול המועצה לביטחון לאומי, מאידך-גיסא, פוגעים בהכרח בהצגה כוללת של "מקרים ותגובות", המשלבת תשומות מודיעיניות ומדיניות, כבסיס לקבלת החלטות.
ההלקאה העצמית הפנים מערכתית, כמו גם בשיח הציבורי, לא במהרה תשכך, אולם צוק העיתים מחייב עיסוק בשאלות מפתח קיומיות כמעט, הנובעות מהמציאות החדשה הרובצת לפתחנו. בשנות ה-50 וה-60, נהגו במחוזותינו להפריח לחלל חדרי הדיונים את התהייה המתבקשת: "טוב או רע ליהודים"?
דומה כי אין עוררין בדבר הסיכונים המובהקים הטמונים בניצחון החמאס, החל בטווח הזמן הקרוב, ועל כן מתבקשת דרך פעולה ישראלית המשלבת תבונה ונחישות כאחת.
תהיה זו תמימות לאמץ קו מדיני, הגורס התניית דיאלוג עם החמאס בשינוי דרכו ומצעו. כלום קיים גוף רציני המאמין כי מהפך תודעתי מעין זה הינו בגדר הסביר? ההיגיון הצרוף בהקשר זה מוליך למסקנה כמו-הכרחית כי ניצחון הגורמים האיסלמיים מבשר העצמה של הסיכונים לישראל. זאת ועוד, נהיר כי המנגינות ה"חדשות" מבית היוצר של הנהגת ה-חמאס, אינן אלא סיפור כיסוי מתוחכם, שנועד לסנוור את עיני מדינות המערב כמו גם גורמים פוליטיים בארץ.
שומה שגורמי המודיעין יתריעו על הסיכונים הנשקפים בסממני "נועם ההליכות" של אסמאעיל האנייה וחבריו, ויצביעו על המודל האירני כמייצג את הצפוי באזורנו בהינתן שלטון בהובלה חמאסית. ברי, כי הנהגת ה"פנים" של החמאס אינה בעלת הסמכות לעיצוב המגמות המדיניות המחייבות, מה גם שצמרת הארגון השוהה בסוריה שואבת את הבסיס הרעיוני לפעילותה ממוקדי האיסלאם הרדיקאלי באירן.
ניתוח מפוכח של הנתונים בשטח מציף ממצא בעל משמעות בלתי מבוטלת, שבבסיסו קיום מפגש אינטרסים בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית בהנהגת מחמוד עבאס. שני הצדדים רואים עין בעין ובחרדה את הסיכונים הנשקפים לעם הפלשתיני ולחזון המדינה הפלשתינית, כפועל יוצא של תוצאות הבחירות. כך גם בהתייחס ל"נפילת האסימון" בארה"ב ובמדינות המערב.
גילויי המחאה מצד חוגי הפת"ח כמו גם כוחות הביטחון הפלשתינים מסתמנים לפי שעה כבעלי פרופיל נמוך למדי אולם סביר כי קיימים זרמים לטנטיים שמשקלם הסגולי רב משמעות. עם כל הרצון לכבד את המפגן הדמוקרטי ותוצאותיו, נראה כי מחלחלת ההכרה בקרב גורמים בעלי עמדה ברש"פ כי ניצחון החמאס כמוהו כ"ניצחון פירוס", העלול להמיט אסון על החברה הפלשתינית.
מבחינת ישראל עשויה להסתמן כאן קונסטלציה מעניינת, גם אם כזו שאינה נטולת סיכונים, המזמנת אופציה לניווט מהלכים והכוונת תהליכים מעצבים, שישתלמו בטווח הבינוני וארוך.
כל עוד שרוי החמאס בהלם הניצחון ובשלב של חיפוש דרך המשתקף גם בחיזור אחר הפת"ח, מתקיימים תנאים יתרוניים לכאורה, לחישול מעמדו של הפת"ח, באמצעות חיזוק הזיקה שבין אבו-מאזן לבין כוחות הביטחון של הרש"פ.
בדיעבד ברור, כי הצבעת המחאה של המוני הפלשתינים נבעה מ"הבטן" ושיקפה פרשנות קצרת-ראות, מבלי להביא בחשבון את המשמעויות האסטרטגיות של תבוסת הפת"ח על עתיד החזון הפלשתיני. הנחת המוצא היא כי רוב רובו של השטח אינו מעוניין בטרפוד רעיון המדינה הפלשתינית ודוגל בצמצום הטרור כאמצעי להשגת המטרות הלאומיות.
הפיתוי להיענות להצעה "נדיבת הלב" של החמאס להעניק לישראל "הודנה" קצרת מועד, עלול להתחוור כ-מצג שווא, שיתחוור כ-COUNTERPRODUCTIVE. עיתוי הבחירות בארץ יהווה קרוב לוודאי שיקול משפיע בתהליך קבלת ההחלטות אולם מוטב שתינקט הבחנה בין "חיי שעה" לבין "חיי עולם".
