היפוטזת ספיר וורף

היפוטזת ספיר-וורף מאששת את הגישה, על פיה אני מעצבת מזה שנים טקסטים של הדרכה והנחייה בתחומי השיווק, המכירות, האימון, ההעצמה, ההתעצמות ופיתוח יכולות יישומיות וביצועיות, לפיה שפה מעצבת תודעה.

במאמר המרתק המובא כאן (ראו קישור בהמשך) אודות ההיפותיזה, נרשם בין השאר:

"ב- 1955, כאשר נתבקש סטיוארט צ’ייס (Chase, 1888 - 1985) - כלכלן מבריק, ומי שטען כבר ב- 1925, ארבע שנים לפני השפל הכלכלי בארצות-הברית, כי תרבות השפע משחיתה לא רק משאבים טבעיים וכוח עבודה, אלא גם את הרוח האנושית - לכתוב פתח-דבר לאוסף מאמריו של בנג’מין לי וורף, הוא לא נמנע מלהציג את הישגיו התיאורטיים של וורף בהקשר רחב מאוד, ואף להתנבא, גם אם בזהירות, לגבי ההשפעה שעתידה להיות להם:

פעם ביובל מגיע מישהו שתופש את היחסים בין אירועים שנראו עד כה לא קשורים, ומעניק לאנושות ממד חדש של ידע. איינשטיין, שהראה את היחסיות של החלל והזמן, היה אחד כזה. בתחום אחר, וברמה פחות קוסמית, זהו בנג’מין לי וורף, שאפשר שיעמוד יום אחד בשורה אחת עם חוקרי החברה הגדולים כפראנץ בועז וויליאם ג’יימס.

הוא תפש את היחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית, כיצד השפה יכולה לעצב את מחשבותינו האינטימיות ביותר...

צ’ייס, בפתח-הדבר הקצרצר שלו, היה גם בין הראשונים שהציעו ניסוח תמציתי לשתי היפותזות קרדינאליות, שזכו לימים לכינוי "היפותזת וורף" (או - על שמם של וורף ומורהו - "היפותזת ספיר-וורף"):

ראשית, כי כל הצורות העיליות של החשיבה תלויות בשפה.

שנית, כי המבנה של השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו. תמונת העולם משתנה משפה לשפה.

ההשתמעות מרחיקת-הלכת של היפותזת וורף באה לידי ביטוי במה שהוא עצמו כינה "תורת היחסות הבלשנית" - הרעיון כי כל שפה מבליעה מודל של עולם, שהדוברים והדוברות בשפה אינם יכולים לתפוש את המציאות שלא באמצעותו. "תורת היחסות הבלשנית", אם כן, אינה בלשנית גרידא, כמובן, אלא משליכה על כל תחומי החשיבה והעשייה, בהיותם תלויים - ואולי אף כלואים - במטען הלשוני שלנו."

אמירות טריוויאליות המתייחסות לקשיים, מכשלות, טווח אפשרויות הביצוע של מטלות אישיות או מקצועיות, וכיו"ב - מהוות חלק מרכזי ביכולת היישומית שלנו. באותה מידה, הגדרות בסיסיות לגבי מושגים ומצבים, מגדירות עבורינו את "תחום המושב" שלנו ביחס לאותם מושגים, ולכן את תחומי האפשרות האנושית שלנו ליצור שינוי בחיינו, בעבודתנו, בסביבה שאנו חיים בה.

דוגמא מרכזית וחשובה היא השימוש המגדרי בשפה. למשל: "נשים בטלות בשישים": קהל של 100 נשים וגבר אחד, ההתייחסות אליו תהיה בלשון זכר. "שטיפת מוח" מילולית שיטתית זו היא שמגדירה את המדרג המעמדי של נשים וגברים בקהל. מי חשוב/ה ומוביל/ה יותר? מן הסתם, לא אלו שהשפה מתעלמת מנוכחותן.

במהלך הקריירה שלי כמנהלת, יועצת ומאמנת, ראיתי הצלחות גדולות בשינוי מהותי של מצבים, ע"י שיטה פשוטה ובסיסית של שינויים טרמינולוגיים. איינשטיין אמר על כך: "בלב הקושי טמונה ההזדמנות". היכן ש"אי אפשר" - עוברים ל"איך אפשר, מה אפשר, "מתי אפשר".

בתור התחלה, כדאי לקרוא קצת על וורף ועל ההיפותזה שלו, שנחשבה ועדיין נחשבת כ"שנויה במחלוקת". אין ספק, שכפי שהאקדמיה ללשון עברית חופרת את עקביה עמוק באדמה על-מנת לעמוד בדרכו של שינוי שוויוני בשפה העברית, בפניה לקהלים מעורבים של גברים ונשים, כך גם העולם הרחב ששומר על גבולות המושב וגבולות ההגמוניה של מעצבי התרבות שלו: דתות, תרבויות ופטריארכליה. כמו העולם, כך גם ארגונים וחברות. לכן, תורה פשוטה והגיונית זו מוצאת לה מתנגדים, שברובם המכריע של המקרים אף לא מודעים לסיבות האמיתיות, הלא-ענייניות, התרבותיות, של התנגדותם - ועוטים עליה הררים של עילות שווא מתוחכמות (יותר או פחות...).

קריאה מהנה!

קישורים:

- מאמר מרתק על ההיפותזה של וורף

- הביוגראפיה של וורף

- בנג'מין לי-וורף: שפה מחשבה ומציאות

(הספר, מאתר [קישור]