אין בנו חשש ופחד מהמשך הפינוי האלים של מאחזים לא-חוקיים. אין אנו צריכים לעשות חשבון נפש. אנו מגבים את פעולת המשטרה, אנו מכבדים את מג"ב ואת צה"ל. אין בנו כל הערכה וסימפטיה לנוער הלאומני, האנטי-לאומי.
המאבק איננו על כמה בתים, המאבק איננו על המאחזים, המאבק איננו על אידאולוגיה של ארץ-ישראל השלמה.
פורעי חוק אינם זכאים להגנת החוק. בית המשפט העליון חייב לסרב לדון בפניתם של אנשים שאינם מתכוונים לקיים את פסיקותיו.
אך מה לנו כי נלין על הנערים הפוחחים כאשר חברי כנסת בהווה וקצינים בכירים בעבר, נותנים להם כתף, מגנים בדבריהם ומשתפים פעולה במעשיהם.
עלינו לשאול את עצמנו כיצד כל אחד מאיתנו היה מתנהג לו שירת כשוטר וצווה לפנות את המתנחלים? האם היה מאופק, ופאסיבי לאחר שהיה נתקף כמו השוטרים המפנים? האם היה עומד חסר תגובה נוכח שמן נשפך, חול, אבנים, בלוקים המושלכים לעברו? האם היה מפנה את חבריו הפצועים ומסתכנים, וממשיך "להיראות יפה" בתקשורת? התשובה האישית שלי - אני לא הייתי עומד בכך!
עד כאן על הארוע שעבר וכעת לאן פנינו?
חייבים להמשיך בפינוי המאחזים ללא מורא ללא משוא פנים. במקביל, עלינו לפצח את הקוד האופרטיבי של הנוער הלאומני. לחדור לעומק דרכי החשיבה שלו, להבין מה מניע אותו, לחפש האם יש מנהיגים המסוגלים להשפיע עליו, לחפש דרכים למניעה ולהרתעה. לפענח את הקשרים הרופפים או הדוקים בתוך הקבוצה-קבוצות, להיכנס לתקשורת שלהם.
בטוחני שמאמצים כאלו ואחרים אכן נעשים, אך מותר לדרוש תוצאות.
עלינו לחתור לכך שבפעם הבאה יחכו בשטח למפנים עשרות מתנגדים במקום אלפים.
עלינו להכריז על תקנות חירום שיאפשרו במידת הצורך מעצרי מנע של מנהיגי הנוער הלאומני, ופעולות אחרות שהחוק והיועץ המשפטי אינם מתירים כרגע. במצב חירום יש לנקוט באמצעי חרום, בתקנות חירום.
איננו תמימים, הבחירות קרובות, הבונוסים בקלפי שכל מפלגה מנסה לגזור מהפינוי, מפתים הרבה יותר מאשר החובה הלאומית. הקברניטים בכל הארגונים, מודעים להשפעה הקריטית של התנהגותם בארועים אלו על עתידם האישי.
אנו פשוטי-העם מעודדים אותכם ומחזקים את ידיכם. הרוב המכריע תומך בהחלטותיכם, בפעולותיכם ובעקביותכם.
אל נשכח - רק המעז מנצח
