במהלך אירועי השבוע שעבר בעמונה, הייתי ברומניה לרגל עיסוקיי. רומניה היא ארץ שעדיין מנסה להתאושש מטראומת משטרו הרודני של צ'אושסקו. שרידי הזנחה רבת שנים של האוכלוסיה, התשתיות, הכלכלה, שירותי הרווחה ועוד ניכרים בכל אשר תפנה.
מה שמדהים עוד היא הטראומה הצרובה ברומנים עצמם ומעצבת את התייחסותם לכל מה שריח שלטון ומינהל עולה ממנו.
לפני נסיעתי, קראתי את הספר "ימים אדומים" שכתב מיחאי פצ'פה מי שהיה ראש שירותי הביטחון ברומניה בעידן צ'אושסקו וערק למערב.
הספר מתאר לפרטים את אופי שלטון הרומני, רודנותם של משפחת צ'אושסקו, רתימת כל מערכות השלטון לצרכיהם על חשבון האוכלוסיה, דיכוי התושבים והשליטה הכמעט מלאה בכל צעד בחייהם (כולל האזנה לכ-80% מהטלפונים שמדינה).
עם קריאת הספר שאלתי את עצמי כמה שאלות: איך מגיעה מדינה למצב כזה? איך מצליח היחיד לשרוד במדינה כזאת? ומה גורם למהפך וליציאה מעבדות לחירות?
שאלות אלה הפניתי כמעט לכל מי שפגשתי ברומניה: עורכי דין, אנשי עסקים, נהגי מוניות, וסתם "עמך רומניה" שנקלעו בדרכי. נהג מונית אחד, ששמע שאני ישראלי, השיב לי: אתה שואל אותי? לפי התמונות שמשודרות בטלוויזיה מישראל המצב שלכם גרוע משלנו בהרבה. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את פרשי המשטרה שועטים עם אלות ומכים את המפגינים הצעירים...
