אוטוסטרדה או ג'ונגל?

במהלך חודש פברואר דנה יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, כבוד השופטת דורית ביניש, בשתי עתירות של מר אמיר לירן מראש העין. בשתי העתירות התלונן מר לירן על תעמולת בחירות אנונימית ללא זיהוי המפלגה המפרסמת, עתירה אחת עסקה בשלטי חוצות, והשניה עסקה בפרסום באינטרנט.

נזכיר תחילה, כי תעמולת בחירות באינטרנט איננה מעוגנת כלל בחוק התעמולה, נזכיר עוד כי על-פי סעיפיו של חוק התעמולה לא ניתן ללמוד באופן ישיר כי תעמולת בחירות על שלטי חוצות, מחייבת את זיהוי המפלגה המפרסמת.

את העתירה בעניין שלטי החוצות, קיבלה כבוד השופטת, והורתה למפלגות להזדהות מכאן ולהבא גם בשלטי חוצות (שלטי החוצות הבעייתיים הוסרו עוד קודם לכן, עקב סיומו של אותו קמפיין) וזה הנימוק העיקרי:

"7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי יש לפרש את הוראות סעיף 10(א)(3) לחוק התעמולה כחלות בהתאמה על תעמולה בדרך של פרסום חוצות. בבסיס פרשנות זו ניצבת התפיסה לפיה ראוי כי מתמודדים בבחירות יזדהו במודעות התעמולה המתפרסמות מטעמם. גישה זו משרתת תכליות חשובות הנוגעות לניהול מערכת הבחירות: ראשית, זיהויו של המתמודד מטעמו נעשה פרסום התעמולה תורם להגינות ולשקיפות מערכת הבחירות, באשר הוא מחייב את המתמודד לשאת באחריות למסר המופץ על ידו; שנית, שיוך המסר למתמודד מזוהה וידוע מאפשר לבוחר הנחשף אליו להבין את הקשרם של הדברים ולנתח את המסר המופנה אליו בהתאם וכן מונע את הטעייתו בדבר זהות הגורם שמאחורי התעמולה המתפרסמת. שיקולי מדיניות ראויים אלה נתמכים בפרשנות מתאימה של סעיפי החוק, ועל כך אעמוד להלן".

את העתירה בעניין הפרסום באינטרנט דחתה כבוד השופטת, וזה עיקר הנימוק: "דין הבקשה להידחות. חוק התעמולה אינו עוסק כלל בתעמולת בחירות באינטרנט ואין בו הוראות המגבילות את תעמולת הבחירות הנעשית באמצעות ערוץ תקשורת זה (ראו: החלטתו של השופט חשין בתב"מ 16/2001 ש"ס נ' פינס). לפיכך, אין בידי למנוע פרסומן של מודעות בעלות אופי תעמולתי באתרי האינטרנט השונים. מעבר לדרוש יצוין, כי הסתמכותו של המבקש על סעיף 10(א) לחוק התעמולה בטעות יסודה שכן עניינו של סעיף זה הוא "מודעות מודפסות" המוצגות ברשות הרבים על גבי לוחות מודעות והסעיף כלל אינו עוסק במודעות המופיעות באתרי אינטרנט".

וכאן עולה תמיהה ראשונה. אם המהות והעיקר היא תכלית החוק, השקיפות, האחריות ומניעת ההטעיה, הכיצד אם כך ניתן ל"כופף" קצת את החוק ולהתאימו למציאות הדינמית, כאשר מדובר בשילוט חוצות, ואי אפשר לעשות כן בנושאים הקשורים לאינטרנט?

מבט בתב"ם 16/2001 ש"ס נ' פינס מלמד אותנו שבעתירה ההיא ביקשה ש"ס למנוע מח"כ פינס מלהשתתף בצ'אט באינטרנט בנימוק עיקרי, שתעמולה באינטרנט לא מעוגנת בחוק, ועל כן (לדעתה של ש"ס) אסורה כל תעמולה באינטרנט, דעתו של כבוד השופט חשין שדן אז בעתירה, היתה הפוכה לגמרי, תעמולה אסורה היא רק זו הנוגדת את חוק התעמולה (או כל חוק אחר), ומאחר שצ'אט באינטרנט אינו נוגד אף חוק, הוא ודאי מותר, ולכן אין כל מקום להיענות לעתירתה של ש"ס. את פסק הדין מסיים כבוד השופט חשין (בשנת 2001) בקריאה לכנסת לעגן את תעמולת האינטרנט בחוק - דבר שלא קרה עד עצם היום הזה: "....ונסכם באומרנו שמלאכה ראויה היא למחוקק כי יתכבד בה. ונקווה כי אכן יעשה המחוקק את המוטל עליו".

לפני כשנתיים פסק בית המשפט העליון בעתירה של מפלגת חרות נגד יו"ר ועדת הבחירות בג"צ 212/03, ואישר ברוב קולות השופטים, מצא ושטרסברג-כהן, את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה- 16 למנוע תשדירים ברדיו, אף על-פי שחוק התעמולה לא מסמיך כלל את יו"ר ועדת הבחירות לפסול שידורים ברדיו (על-פי חוק התעמולה הוא מוסמך לעשות כן רק בנוגע לשידורי הטלוויזיה). הרקע להחלטה מצוטט על-ידי כבוד השופט ברק באותו פסק דין: ""במתן סעד מניעתי נגד פרסומו הצפוי של ביטוי מעל בימה ציבורית או באמצעי תקשורת, טמונה פגיעה ישירה וקשה בחופש הביטוי, והלכה מושרשת ומיוסדת היטב היא מלפנינו... כי מתן סעד כזה עשוי להישקל רק אם ההימנעות מכך מקימה סכנה, בדרגת הסתברות העולה כדי ודאות קרובה, לפגיעה ממשית בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או לגרימתו של נזק כבד לערך מוגן אחר".(בג"צ ‎2888/97 נוביק נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נא(‎5) 193, 200).

כאשר הערך המוגן הוא רגשות הציבור, יש להראות, בין השאר, כי הפגיעה היא כה קשה וכבדה, עד שהיא מעבר לרמת הסיבולת הראויה (ראו בג"צ ‎5016/96 הנ"ל, בעמ' ‎55; בג"צ ‎6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(‎3) 817, 836; ע"א ‎6024/97 שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(‎3) 600, 657)".

שם חשב כבוד השופט ברק - בדעת מיעוט - כי השידור הנ"ל לא חצה את הגבולות. שני חבריו למותב, ראו עמו את הנימוקים כמעט עין בעין, והשופט מצא אף הרחיב את יריעת הנימוקים, תוך שהוא מוסיף עוד נדבכים לתעמולה אסורה, נדבכים של הסתה לגזענות, ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והלכה - כדעתם של מצא ושטרסברג-כהן שסברו כי הגבול נחצה ולכן השידורים הפוגעים אסורים גם ברדיו.

ונפליג לרגע לעולם אחר. לפני מספר שבועות חייבה כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן, בבית המשפט השלום בירושלים, בש"א 004995/05, את שתי ספקיות אינטרנט בזק בינלאומי וברק ואת פרויקט תהיל"ה הממשלתי, לחשוף בפני עותרת אלמונית ובתה התינוקת את פרטיהם של אנשים אשר הוציאו דיבת האם ובתה רעה.

בפסק דין מאד מאד מקיף, המצביע על כמעט ואקום בחוק ובפסיקה, בכל הקשור לעולם האינטרנט, מעלה כבוד השופטת על נס את חשיבותו של חופש הביטוי - אך גם שמה לו גבולות ברורים, גבולות החשש הממשי לעבירה על החוק הפלילי. היה ומסתבר כי קיים חשש ממשי לעבירה על החוק הפלילי, ייסוג לטעמה של כבוד השופטת אגמון-גונן חופש הביטוי מפני הצורך של החברה לגונן על עצמה מפני משחרי רעתה.

בעניינה של פלונית ובתה, קבעה השופטת, כי הדברים שנכתבו עליה הם בסבירות גבוהה, הוצאת לשון הרע, החוצים את החוק הפלילי, וזאת משום שעל פניו הם נראים כעומדים בכל ה"נדרש" מהוצאת דיבה, אך יש בהם נופך שלילי נוסף ומכריע - כוונה של ממש לפגוע. השופטת מעגנת החלטתה במובאות רבות מפסקי דין שונים אך מתבססת, להבנתי, בעיקר על עיקרון שקיבל ביטוי ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, בו קבע כבוד השופט ברק כי "... בענייננו מדובר באיום על שלום הציבור, שהוא מעבר לשמירה על שמו הטוב של האדם הפרטי, אותה ניתן להבטיח באמצעות העילה האזרחית. איום כזה מתממש, במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי, רק מקום שלפרסום נלווית כוונה של ממש לפגוע. רק אז מתעצם החשש להפרת הסדר הציבורי ולהגברת השנאה והיריבות, כדי כך שראוי יהיה להפעיל את הסנקציה הפלילית...".

ונחזור לימי בחירות אלה. לפני מספר ימים קיבלה כבוד השופט ביניש, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, את ההחלטה הבאה: "יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופטת דורית ביניש, החליטה היום, יום ד' (9.3.2006) לפסול קטעים מתשדיר התעמולה של רשימת "שינוי". הקטעים נפסלו בשל היותם פוגעים באופן קיצוני ובלתי מידתי בציבור החרדי ועקב כך גם מהווים פגיעה בלתי ראויה ברגשות הציבור בכלל.

השופטת ביניש נמנעה מלפסול את התשדיר בערב הראשון לשידורי התעמולה (אתמול-7.3.2006) ורשימת שינוי התבקשה לבצע תיקון לתשדיר. משלא בוצע התיקון - השופטת ביניש פסלה לשידור את הקטעים הפוגעים. בקטעים שנפסלו היום על-ידי השופטת ביניש מופיעות דמויות של אנשים, חרדים על-פי לבושם, הנדבקים לרגלו של אדם חילוני ההולך ברחוב, ונגררים אחריו על הכביש בצורה מבישה. בסופו של הקטע מתפוגגים החרדים בצורה לא ברורה ונותרת מגבעת אחת על הרצפה המותירה מקום לדמיון להשלים כיצד מתפוגגים אותם אנשים".

אז מה עושה מפלגת שינוי? היא מקרינה את הסרט מעורר הבחילה הזה, בעמוד הראשון ובעמודים נוספים של אתר האינטרנט שלה. האם יקום מישהו ויבקש מכבוד השופטת להורות לשינוי שתימנע מלהקרין את הסרט באינטרנט?

האם ועדת הבחירות המרכזית או יו"ר הוועדה, כבוד השופטת ביניש, ייזמו הליך להפסיק את ההקרנה הפוגעת ברגשות הציבור ונאסרה כבר להקרנה בטלוויזיה, ולאור נימוקי ההחלטה ראוי שההקרנה תופסק בכל הצינורות ובכל המדיות?

האם תכלית החקיקה, אשר אומרת כי אין לפגוע ברגשות הציבור, וכי אין לפגוע באופן לא מידתי וקיצוני בציבור מסוים מתנדפת כאשר מגיעים לאינטרנט, או שלחילופין תכלית זו "תופסת" בכל פרסום ובכל מדיה? האם לא נכון ליישם כאן את המסקנה הנראית כודאית מבג"צ 212/03, המקנה ליו"ר ועדת הבחירות סמכות לפסול תעמולה מעבר לכתוב במפורש בחוק התעמולה, ובתנאי שמדובר בנושאים הפגעים באופן קיצוני ובלתי מידתי ברגשות הציבור? (כפי שקבעה כבוד השופטת ביניש בעניין תכני הסרט של שינוי כשפסלה אותם לשידור בטלוויזיה).

אמנם אין בחוק התייחסות לתעמולת בחירות באינטרנט, אך אפילו כבוד השופט חשין בתב"ם 16/2001, כאשר התיר תעמולה באינטרנט הצביע על הגבול והוא: תעמולה אסורה היא רק זו הנוגדת את חוק התעמולה (או כל חוק אחר) - והמשפט "או כל חוק אחר" מצוטט מהמקור. ועתה נשאלת השאלה, האם הפגיעה ברגשות הציבור, והאם פגיעה לא מידתית וקיצונית בציבור מסוים, אסורים על-פי חוק אחר, ואז ממילא אסורים לפרסום ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט ובכל מדיה אחרת, ומחובתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית להורות למפלגה לחדול מפרסומם?

והאם, האם מה שמקרינה שינוי באינטרנט, האם הוא מצביע על חשש ממשי להוצאת דיבה על ציבור מסוים, האם הוא מצביע על חשש ממשי להוצאת דיבה על מדינת ישראל והאם הוא מצביע על חשש ממשי להוצאת דיבה על עם ישראל כולו והאם כוונת הזדון המובהקת המוקרנת מהסרט, לפגוע פגיעה קשה בציבור ענק - עלולה להצביע גם על כוונה פלילית, במידה המאפשרת, על-פי פרשנות משפטית מאד מאד מנומקת (שאיננה מחייבת כמובן את השופטת העליונה ביניש), את "הגבלת" חופש הביטוי באינטרנט ובכל מדיה אחרת?

והאם לא ברור מאליו כי סרט המכליל את כל החרדים ומקנה לקבוצה בעלת אמונה ותורת עולם מסוימת, הרגלי לבוש מסוימים והרגלי תגלחת מסוימים - תכונות של נטל על החברה הישראלית, עוסק לכאורה בהסתה לגזענות, עבירה פלילית לעילה ולעילה, המהווה בנוסף עילת פסילה מפלגה, והאם החשש המובהק הזה לא מתלכד עם דברי כבוד השופטת עצמה: "לשיטתי, המחלוקת בין חברי אינה טעונה הכרעה בעניין שלפני. שורות התשדיר שהחלטתי למחוק הן אכן בגדר הסתה לגזענות כמשמעותה בסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת; לפיכך, על-פי חוות דעתו של השופט מצא יש בכך טעם מספיק לפסילתן מתשדיר הבחירות. אולם, הפסילה האמורה מוצדקת גם על-פי המבחן שהציב הנשיא ברק, לפיו ניתן לפסול מראש ביטוי רק כאשר קיימת ודאות קרובה כי הביטוי המושמע יפגע פגיעה קשה וממשית באינטרס הציבור, ופגיעה קשה וממשית ברגשות הציבור ובשלומו בכלל זה... תפיסה המצמידה לאדם תואר כלשהו רק בשל מוצאו ולאומיותו הינה תפיסה גזענית...

והאם העובדה שהמפרסמת היא גוף מוכר ולכאורה מסודר אשר האינטרנט הוא רק אחד מצינורות הפרסום שלה, ואשר באחד הצינורות היא הופסקה מטעמים של פגיעה בציבור - האם היא יכולה להמשיך ולפרסם בצינורות האחרים, אפילו לא עוגנו בחוק התעמולה? (ראה בק"פ (שלום, תל אביב-יפו) 145/00 – ויסמן נ' גולן – על נימוקיו והתקדימים עליהם הוא מסתמך, והאם העובדה שאתר האינטרנט האמור, של המפלגה ה"ליברלית" וה"דמוקרטית" הזו אינו מאפשר לגולשים בו להגיב לדברים, לבקר אותם, לפסול אותם מכל וכל, האם לא די בכך על-מנת להפוך את התשדירים האלה לתשדירים הדומים מאד באופיים לתשדירי הרדיו והטלוויזיה?

המפלגה הזו, מלעיטה מחד את הגולשים בחומר רע ופוגע, וסותמת במקביל את פי הגולשים בשתי ידיה, אז מה לנו הציבור, כי נגן עליה - ונאפשר לה להמשיך ולפגוע בנו. ראו לעניין זה את דברי כבוד השופט חשין בתב"ם 16/2001: "יתר-על-כן: המאזין לרדיו והצופה בטלוויזיה הינם מאזין וצופה פסיביים - השניים הם בבחינת "מאזין שבוי" ו"צופה שבוי" - בעוד אשר המשתמש באינטרנט הינו, במובן מסוים, גם שחקן על הבימה".

והאם, האם האינטרנט שלנו הוא אוטוסטרדה של מידע, עם שלטים, תמרורים וגדרות ביטחון או לחילופין הוא ג'ונגל מטורף, אשר כל זב ומצורע חונה בו, מטיל דרכו את מימיו על הציבור – וממשיך הלאה משם אל מסדרונות השלטון, תוך שהוא מקבל בדרך זריקת חסינות, המאפשרת לו המשיך במעלליו מדוכן הכנסת - ללא מורא החוק. ימים יגידו.