פוליטיקה זה לא כדורגל, רזי

ציטוט: "כל שבוע במשחק-המרכזי, שחקנים, שופטים, וכמובן אוהדים. המגרש- הוא הכנסת, הקבוצות שחובטות זו בזו- הן המפלגות, השופטים, איך לא- אנחנו העיתונאים, ואנשי היציע- אתם הצופים בבית. כדורגל בערוץ הכנסת, מדי שבוע" (רזי ברקאי עושה פרומו לתוכניתו "המשחק-המרכזי" / כל יום רביעי- 22:30).
"השופטים, איך לא- אנחנו העיתונאים". האומנם?!

רזי היקר, בחרת אנלוגיה מעולם הכדורגל. אני אזרום איתך. לפני שאתחיל מספר שאלות:

מה דעתך על דרבי תל אביבי שמתחיל כשלמכבי אחד-עשר שחקנים, ולהפועל רק שבעה?
ברשותך אנחש את התשובה: אין טעם למשחק!

ומה דעתך על משחק שבו לקבוצתך האהודה הפועל ת"א אחד-עשר שחקנים, ולמכבי רק שבעה? גם כאן אני מנחש: אין טעם למשחק! הסיבה: האינסטינקט מכתיב לנו לכבד הגינות. והתמודדות בין שתי קבוצות, שיחסי הכוחות ביניהן בלתי שקולים באופן קיצוני- נעדרת הגינות.

ומה דעתך יחסי הכוחות הבלתי שקולים באופן קיצוני בתקשורת, בין מעצבי דעת הקהל משמאל, לבין חבריהם מהימין? ברשותך אנחש את תשובתך: "אין לי ולחבריי העיתונאים בעיה עם זה"! איך אני יודע?: הסיטואציה הזו אופיינית לתקשורת הישראלית, ולדעתי- אין במדינת ישראל נושא יותר חשוב מאשר "משחק הוגן" בתקשורת, שהרי היא זאת שקובעת את תודעת האזרחים.

יש אנשים, ששיגעון הכדורגל לא מעניין אותם. אלה, לעולם לא יבינו מהו המשחק לאוהדים קנאים. הצוהלים ביציעים אחרי הבקעת שער, נראים להם פסיכים. ועוצמת הבאסה של אוהדי הקבוצה שהפסידה, רק מעצימה את התמיהה. מדובר ביחסים סימטריים: הם לא מתעניינים בכדורגל, והכדורגל לא נכנס להם לחיים.

פוליטיקה זה לא כדורגל, רזי. אזרח יכול לברוח מהפוליטיקה, כמה ולאן שהוא רוצה. היא תרדוף ותשיג אותו. ההשפעה שלה על חייו - דרמתית. ככה זה בכל המדינות הדמוקרטיות. ואם זה כך בעולם, על אחת כמה וכמה בישראל. במדינות "נורמאליות" הנושא הראשי הוא רמת החיים, כאן מדובר בחיים עצמם.

מאחר וכך, חשוב שהציבור יצביע עבור הטובים ביותר. איך יעשו זאת, אם דעתם של אזרחים נכבשה ע"י מעצבי דעת קהל בעלי אוריינטציה פוליטית חזקה? איך הגדיר אותם שומר האתרוגים אמנון אברמוביץ'?: עיתונאים עם אג'נדה. ואם נחזור לרגע לפרומו של תוכניתך ("המשחק-המרכזי"), אז אם מצביעי השמאל הם האוהדים, הרי שהעיתונאים בישראל, לא בדיוק "שופטים" כמו שאמרת בפרומו, אלא יותר דומים ל"קומץ". לאלה שעושים מאמצים "חריגים", כדי לקדם את האינטרס האמוציונאלי שלהם.

הבליץ שעשתה התקשורת הישראלית על עמיר פרץ, לבל יהין להרכיב ממשלה, למרות שהיה לו סיכוי- הוא הוכחה טרייה, שהתקשורת הישראלית היא "הקומץ" המתחסד של אוהדי "קדימה". למרות שמדובר בלובשי חליפות ועונבי עניבות, רמת האגרסיה שלהם יותר גרועה מהשתוללות הפרימיטיבית של ה"קומץ" הבית"רי הידוע. ברזומה שלהם, ישנם כמה קורבנות של רצח אופי.

באוגוסט 2005, (גם אתה) ראית את אוהדי השמאל בגיבוי הקומץ מהתקשורת, צוהלים לנוכח גירוש היהודים מגוש-קטיף וצפון השומרון. והרי אין מחלוקת על העובדה שהאידיאולוגיה הזו עמדה למבחן הבוחר, והובסה. פ ע מ י י ם. זעקות השבר שהשמיעו האזרחים שניצחו בקלפי, עוררה גיחוך וצחוקים אצל מצביעי השמאל, ו"הקומץ" האגרסיבי שלהם בתקשורת.

משל למה הדבר דומה? (אני חוזר לכדורגל) תחשוב על זה רזי, שאוהדי הפועל ת"א, רואים את הקפטן של מכבי ת"א מניף את גביע המדינה, למרות שהפועל ניצחה בגמר. הייתכן דבר כזה? סיטואציה כזו יכולה להתרחש, רק במדינה שהמנצחים, עד כדי כך לא נחשבים, שמותר לגזול את ניצחונם בקלפי/במגרש.

אתה בוודאי זוכר את השנאה של הקומץ הבית"רי כלפי אבוקסיס, עת זה כיכב במדי קבוצתך האהודה הפועל. ואיך השנאה הפכה להערצה כשעבר לבית"ר ירושלים. האם היא לא מזכירה לך בדיוק את השנאה של הקומץ מהתקשורת, כלפי שרון עת זה כיכב בימין, ואיך הפך בין לילה, לאהוב הטריבונה של בית סוקולוב, כשערק שמאלה? ועל זה צריך להוסיף- כשקופת שרצים על גבו, ועננה פלילית מרחפת מעליו?

סקרי האמינות המציבים אתכם תדיר במקום האחרון הם ההוכחה לתחושת המיאוס כלפי מה שאתה מכנה בפרומו "השופטים", ואני מכנה "הקומץ". אתם נראים כמו עדר! לפני שיתרגש עלינו (עוד) אסון: חשבון נפש נוקב, או בדק בית. דחוף.

אני לא רוצה להגדיר אותך "שופט", מפני שאתה מכיר את דעתה של הטריבונה על שופטים. לעולם אל תשכח: פוליטיקה, זה לא כדורגל רזי.