(ויקרא כג)
מב בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת: מג לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
ומה יתן שידעו? הבית מעניק תחושת יציבות וביטחון לבעליו; 'ביתי הוא מבצרי' אומר האדם, ובמבצר מתבצרים מפני מי שמאיים להפר את השיגרה המוכרת. לא משנה ששיגרה זו היא שיגרת העבדים במצרים של פרעה, לזה אנחנו רגילים וכל שינוי נראה לנו מאיים מעצם היותו בלתי מוכר.
ביתי-מבצרי גם מפריע לפעמים לקשר פתוח עם הזולת. לא שמתכוונים לכך, אבל הזולת נרתע, לפעמים, מלבוא לבית זר כי לא נעים לו להפריע. ולנו, צריך להודות, זה די נוח לפעמים. חג הסוכות במצוותיו הייחודיות, מחנך אותנו לפתיחות ולתקשורת חיובית וחיונית עם הזולת.
יוצאים מן הבית-מבצר וגרים במבנה ארעי העשוי משאריות עצים ושיחים; 'סוכה', קוראים לו. עצם ההימצאות בסוכה בחג הסוכות היא מצווה. לצאת מתחושת הקבע וממילא מן הקיבעונות החשיבתיים. להפסיק לחשוב במונחים של 'מוכר ובטוח' במונחים אנושיים מוכרים, ולרכוש מודעות של ביטחון בבורא יתברך.
מצווה מרכזית בחג הסוכות היא מצוות 'ארבעת המינים'. אוגדים ביחד לולב, הדס וערבה. מצרפים אתרוג ונוטלים בברכה: "ברוך אתה... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". ארבעת המינים מסמלים טיפוסים שונים בעם ישראל, כידוע; אתרוג שיש לו טעם וריח (- תורה ומצוות), לולב שיש בו טעם בלבד, הדס שרק מריח טוב, וכולם עם ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. רק שילוב כל ארבעת הטיפוסים מאפשר קיום המצווה. אם חסר אחד - אין מצווה; וכל פרט מחוייב לכלול את כל הטיפוסים במצווה הפרטית שלו.
אחדות בתוך הסוכה
(שמעוני, ויקרא, כג): 'מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת' כאמור, עצם ההימצאות בסוכה היא מצווה. ואין הבדל בין חכם גדול ליהודי פשוט בקיום מצווה זו, כל ישראל שווים (בסוכה אחת) בקיום מצוות סוכה. עצם היציאה מן הבית (אל הסוכה) יוצרת מצב נפשי המאפשר תחושת שותפות עם הזולת; תחושה שאין הבדל מהותי בין איש חכם לאיש פשוט. יש סוגים שונים של אנשים ולכל אחד יש התפקיד המיוחד לו. אבל רק השילוב ביניהם, איחוד כוחות מתוך תחושה אמיתית של שותפות גורל, מאפשר לכולם יחד להגיע אל היעד הנכסף שהוא, מה הוא בעצם ? מהו היעד הנכסף שחג הסוכות מאפשר לנו להגיע אליו?
בכל ערב אנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך" (בברכה שניה של קריאת שמע וכן בק"ש שעל המיטה). שלום, זה מה שכולנו רוצים וזה מה שמבקשים ,מדי ערב, מהבורא יתברך. השלום המבוקש הוא זה המתקיים בין ארבעת המינים של חג הסוכות, בין הטיפוסים השונים בעם ישראל. זהו תנאי לכך שיתקיים שלום עם מי שנמצאים מחוץ לסוכה, וזה אפשרי רק מתוך מודעות של תפילה ובקשה מאת ה' יתברך שהוא יפרוס עלינו סוכת שלום.
התחושה ש- 'ביתי הוא מבצרי' עלולה ליצור הלך רוח של ביטחון מדומה בכוחי לעשות שלום עם הזולת בלי להקדים לו שלום עם בני ביתי. ו(מה שלא פחות חמור) תוך התעלמות מכך ששלום בינינו לבין מי שאינם שייכים לסוכה (- מי שאינם יהודים), יכול לעשות רק 'עושה השלום במרומיו'; עצם הביטחון ביציבות שמעניק הבית, הוא מצב של מצרים שיש לצאת ממנו. לצאת אל הסוכה הארעית ולדעת כי כל מציאותי בעולם הזה היא עניין זמני למטרה מוגדרת ועלי למלא את תפקידי הכי טוב שאפשר.
בין ישראל לעמים
חג הסוכות הוא זמן מתאים לברר לעצמנו את מערכת יחסינו עם אומות העולם; זה החג בו עיקר העבודה בבית המקדש כוונה לטובת אומות העולם כדי שישבו בשלווה:
(במדבר כט): יב וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים: יג וְהִקְרַבְתֶּם עלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁלשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ: יז וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:
(שמעוני, במדבר כט): אמר ר' פנחס בר חמא שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבים בחג כנגד שבעים אומות (כדי) ש(האומות) ישבו בשלוה. וכן היה ר' ברכיה מחשבן: ביום הראשון שלש עשרה ובשביעי שבעה, הרי עשרים; ביום השני שנים עשר ובששי שמונה, הרי עשרים; ביום השלישי אחד עשר ובחמישי תשעה, הרי עשרים; וביום הרביעי עשרה הרי שבעים. אמר הקב"ה: בני, כל ימי החג אנו טורחין עם האורחים, אני ואתם נסעוד היום הזה (בשמיני עצרת); הוי (לכן, ביום השמיני רק ) פר אחד ואיל אחד.
עולה מכאן כי קיומם של אומות העולם, ודווקא בשלווה, הוא אינטרס חיוני של עם ישראל, עד כדי כך שמשקיעים בכך עבודה כל כך חשובה במשך שבעת ימי חג הסוכות. ואיך הם מתייחסים אלינו? האם , כצפוי, הם מודים לנו על דאגתנו להם?
(רבנו בחיי, במדבר, כט, יג): ובמדרש: 'והקרבתם אשה' זהו שאמר הכתוב (תהלים קט) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה'; אתה מוצא בחג (הסוכות) ישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות העולם לפיכך היו צריכין שיהיו אוהבים אותנו, ולא די שאין אוהבים אותנו אלא ששונאין אותנו, שנאמר (תהלים קט) ד תַּחַת-אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה:
בהמשך אותו מדרש (שמעוני) מסביר ר' פנחס: ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות (כדי) שלא יצדה העולם מהן; מה טעם? ד תַּחַת-אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה: בטוחים אנו בתפלה.
כלומר מצד האינטרס שלנו והניסיון הבלתי נעים עם אומות העולם, היינו עלולים להמנע מלהתפלל עבורם. אבל לקב"ה יש אינטרס 'שלא יצדה העולם מהן' (שלא ייהפך שממה), אז אנחנו עושים את רצונו ובטוחים בכוחן של תפילותינו שנמשיך להתקיים למרות עוינותם של הגויים.
מכל הנ"ל עולה ברור לחלוטין: אין שנאה אוטומטית-מובנית של ישראל לגויים; להפך, חשוב לנו שימשיכו להתקיים כי זה רצונו של הבורא יתברך ורצונו הוא רצוננו. לעומת זאת, שנאת הגויים לישראל היא שנאה מובנית וכל התירוצים לשנאה זו לא ישנו דבר. אם תירוץ א' יופרך - ישתמשו בתירוץ ב' וכן הלאה. יש יוצאים מן הכלל; אנשים, עמים או תקופות. אבל הכלל הוא: גויים שונאים יהודים.
אכן, חג הסוכות, בו אנו פועלים כה רבות לטובת אומות העולם, הוא החג המבטא יותר מכל את ההבדלה שבין ישראל לעמים. חשוב להיות מודעים לכך כי רק כך אפשר לפעול בעולם את מה שצריכים לפעול - 'שלא ייהפך העולם שממה', כדברי המדרש לעיל.
ומתוך מודעות זו זוכים מיד לראות בהקמת "סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט'), הקמה שאין אחריה עוד נפילה, בהתגלות משיח צדקנו מיד ממש. וכשמנסים "לנחש" מה יהיה? צריכים לדעת שזה הדבר היחיד שהוא בטוח. כל השאר הן ספקולציות חסרות בסיס.
חג שמח לכולם ושיהיה רק טוב ליהודים.
