מכל ים הפרשנים שהציף אור לאתמול את אולפני הטלוויזיה והרדיו, בחרתי שני ציטוטים: האחד, מפיו של איל פלד, האיש שרואה עולם יותר מכולם, שהביע צער על כך שכדורגל לא משחקים 9 דקות במקום 90 (להזכירכם - בדקה זו עדיין הובילה מכבי חיפה 0-1 משערו של יניב קטן בדקה 8); והציטוט השני שייך לפרשן הטלוויזיה שגיא כהן, שסיכם את המשחק במלים - "ההרגשה שלנו טובה יותר מהתוצאה."
שתי התגובות - יותר משהיו מקצועיות, נבעו מריגוש, שבהחלט היה לו מקום. אני זוכר את השנים הראשונות שלנו בכדורסל האירופי. בשונה מהיום, לא היו לנו אז ציפיות דומות לאלה שיש כיום, שכן הספורט בשנים ההן היה חובבני לחלוטין ולא נגע אפילו בקצה הנעל המקצוענית של היום. כיוון שכך - אפשר בהחלט לראות את הופעת הבכורה של חיפה בליגת האלופות כסבירה משהו, אם כי במאה ה-21 כבר לא מחפשים במילון אחר צירוף המלים "הפסד בכבוד." תם עידן ההפסדים בכבוד, אפילו כאשר מדובר בהופעה היסטורית במפעל הזה באולד טראפורד של מנצ'סטר. ואגב, המילה "היסטורית" כוחה יפה לפעם אחת בלבד. בשבוע הבא, בקפריסין נגד אולימפיאקוס, ההיסטוריה של השבוע תהפוך להיסטוריה.
גם צירוף המלים "שילמנו דמי לימוד", הוא ארכאי במידה מסויימת, אבל לא לגבי מישהי שהחלה העונה ללמוד בכתה אלף של הכדורגל האמיתי. יונייטד היא אמנם אוניברסיטה לכדורגל, אך בדקה ה-8, כאשר יניב קטן כבש את השער הראשון, גרמנו לפרופסורים של מנצ'סטר להוריד את הגלימה ולהתחיל לעבוד. ואולי, אם תרצו, היה זה השער שהוציא את מנצ'סטר יונייטד מהמשבר שבו הייתה נתונה בשבועות האחרונים ומכאן ואילך שוב לא היה מעצור אמיתי שימנע מהאדומים את הניצחון.
המשחק הזה גרם לרבים מאתנו להרחיק לעולמות אחרים, רחוקים מחדשות היום, שלעתים היו קשות ביותר. מינויים של שרי המפד"ל לתיקי התשתית והתיירות, נבלע בסערת הרוחות סביב המשחק של חיפה מנצ'סטר. מבחינת העיתוי - אין לך גרוע יותר מאשר להיקלע למרכזה של סערה ספורטיבית המרכזת עניין רב. בהקשר זה נזכיר את התפטרותו של יצחק רבין ז"ל בשנת 1977, בעקבות חשיפת פרשת הדולרים של אשתו לאה, שהלכה השנה לעולמה. ההודעה תוכננה לשעה הראשית של חדשות הטלוויזיה, אך באותה שעה ממש, בבלגראד, היתה מכבי תל-אביב בדרך לזכייה ראשונה בגביע אירופה לאלופות כדורסל, וצדקו יועציו של ראש הממשלה דאז שדחו את הודעת ההתפטרות עד לאחר המשחק.
ההמולה התקשורתית סביב המשחק חרגה מכל פרופורציה. הסיקור המורחב והמלא של ערוץ הספורט(+) היה במקומו. תפקידו לספק לנו את כל מה שהציבור משלם עבורו. פרשניו (מן האולפן) אבי מלר והמאמן אלי אוחנה, היו מקצועיים, ויחד עם המנחה מודי בר-און יצרו שלישייה טובה, מה עוד שבקצה השני חיכו להם רמי וייץ, שגיא כהן, לילך סונין המשתפרת והולכת מעונה לעונה, ודני ענבר.
ערוץ 2, ששידר במקביל, ניצל את הערב לחגיגת פרסומות, שנועדה להיטיב, בראש וראשונה, עם חברת טלעד. השולחן העגול של דן שילון חזר הפעם במהדורה ספורטיבית, אך סביבו היו כמה דמויות שהקשר בינם לבין ספורט הוא מקרי בלבד.
איני מתעלם מהצורך לשמוע, לעתים, גם דעות שלא מפיהם של אנשי ספורט, אבל לשם כך יש תוכניות אחרות ואין כל צורך להטריח את הגב' סיגל פעיל, אשה צעירה ונחמדה, פעילה מאוד בעיריית תל-אביב, כדי שתאמר לנו שהיא עצובה. אפילו על הופעתו של ידידי דניאל בן-סימון, שהזכיר את הברון פייר דה-קוברטין ("העיקר ההשתתפות") אפשר היה לוותר ושם דבר לא היה קופץ מהמסך. שני אנשי המקצוע היחידים סביב השולחן היו המאמן הלאומי אברם גרנט והעיתונאי רון קופמן. שניהם לא נתנו מקום לרגשות, אלא התמקדו בעובדות. ראובן פדהצור ואיל פלד השלימו את הליהוק, עליו ניצח, שלא לטעמי, דן שילון.
בניגוד לדעת רבים וטובים - עלולה שמחת ההשתתפות של חיפה בליגת האלופות לפגוע בליגה שלנו. פשוטו כמשמעו. לפחות בשבועות הקרובים, עד אשר תסיים חיפה את הופעותיה, הן בקפריסין, שנבחרה להיות מדינת הבית שלנו, והן בחוץ, מול אולימפיאקוס ולברקוזן, לא תהיה לליגה שלנו כל משמעות בעיני רבים. רוב רובו של הקהל החיפני יגלה עניין מובן בהופעת קבוצתו בליגה האירופית ומשחק בית עם עירוני ראשון-לציון לא יעשה לו שום דבר.
לחיות עם ליגה אירופית וליגה מקומית, זהו פרויקט שיש ללמדו ולהקדיש לו זמן. שאלו את מכבי תל-אביב בכדורסל ושם יאמרו לכם. עתה נופל התיק הכבד הזה על מכבי חיפה ומכאן הייתי רוצה להעיר את אזני הנוגעים בדבר להזכיר למי ששכח: הדרך לאירופה עוברת תחילה בליגת-העל שלנו.
