בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר טילי יו-2 הנאציים נחתו בחוצות לונדון וזרעו הרס והרג - עשה בית השידור הבריטי, בי.בי.סי., מעשה עיתונאי אמיץ ויוצא דופן. באותה שעה שראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ניסה בכל דרך אפשרית לחזק את המוראל הלאומי ואת כושר העמידה של העם הבריטי, החלה מערכת הבי.בי.סי לשדר מדי יום ביומו את הנאומים היהירים של הצורר אדולף היטלר ועושה דברו התקשורתי, יוזף גבלס, כאשר אליהם נלווית פרשנות אובייקטיבית, המסבירה לציבור הבריטי, עד כמה היטלר חכם יותר מצ'רצ'יל, נחוש יותר ונבון יותר מצ'רצ'יל - ועד כמה צ'רצ'יל הינו חסר מעוף, בינוני בנתיבי חשיבתו האסטרטגית, ועד כמה כדאי לו לצ'רצ'יל ללמוד משיטותיו המתוחכמות של גבלס.
כעובדה היסטורית יש להדגיש כי אירוע בלתי מתקבל על הדעת מן הסוג הזה לא התרחש בבריטניה של אותם ימים. אבל, למרבה הפלא, הוא קרה וקורה אצלנו, במדינת ישראל, כיום, במלחמה נגד ארגון הטרור השיעי חיזבאללה והעומד בראשו חסן נסראללה, הצורר של ימינו.
כמו היטלר גם נסראללה, שליחו הנאמן של נשיא אירן אחמדינג'אד, מבקש להכחיד מעל פני האדמה את העם היהודי; כמו גבלס בשעתו כך גם נסראללה בימינו, מפעיל שיטות של לוחמה פסיכולוגית רווית סילופים ושקרים ומתובלת בלגלוג על מנהיגי ישראל. ומי מסייע בידיו להפיץ את תעמולתו? עיתונאים "אמיצים" ו"אובייקטיביים", המציגים בערוצי הטלוויזיה השונים, שוב ושוב, עוד ועוד, ללא הרף, את דברי הרהב של הטרוריסט הקם עלינו לכלותנו. ובהליך מחשבתי כאילו שקול ואובייקטיבי הם מסבירים לציבור הישראלי המרותק, עד כמה אמין האיש הזה, עד כמה אפשר ללמוד ממנו איך לנהל מלחמה בתחבולות, עד כמה נועזים ונחושים לוחמיו המוכנים להקריב את חייהם למען "שחרור המולדת הכבושה בידי הציונים". וכל זאת כאילו הם עוסקים בסיקור התחום של המאבק הפוליטי בישראל וכמצוות עיתונאים מלומדה הם חייבים להביא לידיעת הציבור הרחב את עמדות כל הצדדים בשם "האיזון המקודש".
כל מי שינסה לטעון כי עיתונאות חייבת להיות אובייקטיבית ולהציג באורח מאוזן את המציאות, אין לו מושג על מה הוא שח. עיתונאות איננה באמת אובייקטיבית ועיתונאים אינם אובייקטיבים. הם משרתים אינטרסים - כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואחרים - של בעלי המדיה או החוג החברתי של העיתונאים, או מעדיפים לערב בדיווח את דעותיהם האישיות. דוגמה קלאסית לדרך שבה עובדות שאינן שנויות במחלוקת מוצגות באופן הפוך לחלוטין על-ידי עיתונאים שונים, ממדינות שונות, בעלי גישה "אובייקטיבית לכאורה" ניתן לראות בסיפור הבא, המהווה חומר לימוד בבתי ספר לעיתונאות.
בימי המלחמה הקרה, בעת היריבות הקשה בין בריה"מ וארה"ב, נערכה תחרות ספורטיבית של מירוץ למרחק של 100 מטרים בין שני רצים נציגי שתי המעצמות. העובדות לגבי תוצאות התחרות שהתקיימה במוסקבה לא היו שנויות במחלוקת. הרץ האמריקני עבר את המרחק ב-12 שניות, והרץ מברית המעצות - ב-14 שניות. לכאורה הכל ברור, חד וחלק. אלא שהעיתונאות "האובייקטיבית" מצאה לה פתרון הולם שהציג בפני הציבור את התוצאות האמיתיות בדרך שהלמה את האינטרסים של כל צד. בארה"ב דיווחה התקשורת כך: בתחרות ריצה בינלאומית שנערכה במוסקבה הגיע האמריקני ראשון ואילו הרץ מבריה"מ הגיע אחרון. במוסקבה דיווחה התקשורת כך: בתחרות ריצה בינלאומית שנערכה במוסקבה הגיע הרץ מבריה"מ שני ואילו הרץ האמריקני הגיע במקום הלפני אחרון.
גם במקרה של "המלחמה ללא שם" המתנהלת מזה כשלושה שבועות בין ישראל לבין ארגון הטרור חיזבאללה, לא יכולה להיות עיתונאות אובייקטיבית. מנקודת הראות הישראלית - המדובר במלחמת עולם שלישית בין האיסלאם המבקש להשתלט על העולם לבין העולם החופשי-דמוקרטי, שבה ישראל מצויה בחזית הלחימה.
בלחימה הזו איננו יכולים להפסיד וגם לא לצאת מן המערכה בתיקו. פירושו של תיקו יהיה שישראל תאבד את יכולת ההרתעה שלה ועולם האיסלאם הפונדמנטליסטי ימשיך לנסות, עוד ועוד, שוב ושוב, להכחיד אותה מעל פני האדמה. אולי היום המלחמה מול מטר טילי הקטיושה עדיין אינה איום קיומי על ישראל, אבל מצב שבו המערכה לא תוכרע לטובת ישראל פירושו אחד בלבד - האיום הקיומי בוא יבוא, אולי מצד אירן, אולי מכיוון אחר, אולי בעוד שנים אחדות, ואולי מוקדם בהרבה.
תקשורת המסייעת להפיץ, באדיקות ובדבקות, השכם והערב, את דבר האויב המבקש את נפשה של האומה - חוטאת לתפקידה, למהותה, למטרות קיומה. אין חולק על כך שתפקידה של התקשורת לדווח, אבל בוודאי שאין תפקידה לתרום לערעור המוראל הלאומי, לפגוע בלכידות העם בעת המלחמה, ולהאדיר את כוחו ואיומו של האויב. ביקורת תקשורתית על רמתו ואורח תפקודו של המימשל בעת מלחמה, כמו בעת שלום, הינה יסוד חיוני וחשוב בכל דמוקרטיה, גם בישראל. אבל כמאמר חז"ל: עת לכל חפץ. ב"מלחמה ללא שם" שתחת איומה אנו חיים כיום - התקשורת, בעיקר האלקטרונית, חוטאת חטא בל יכופר לחוסן הלאומי.
