אין מקום להטיל מורא של ועדות חקירה על המדינאים והמפקדים המפעילים שיקול דעת. המסגרות המתאימה להפקת לקחים הם: צה"ל, מבקר המדינה והמועצה לביטחון לאומי.
הלקח שלא ידון בשום ועדה: העם חייב לשנות התנהגותו בנושאי המשמעת, היסודיות וההתייחסות הרצינית. עם הפסקת הלחימה צריך להפיק לקחים ולצפות פני עתיד כי לפנינו בעיות ביטחון קיומיות. ועדת חקירה משפטית אינה המסגרת המתאימה לכך. ישנם הגופים עצמם כצה"ל, מבקר המדינה ומוסד חשוב ביותר - המועצה לביטחון לאומי.
ועדת אגרנט גרמה בדיעבד לנזק רב. תוצאתה-פגיעה באיכות ובאומץ לקבל ההחלטות. מאז כל גורם "מכוסה" בכתב, אך ה"כיסוי" לא פתר את הבעיות. ועדת קאהן גרמה בדיעבד לנזק אדיר בהטילה על ישראל אחריות לרצח רבים שלא היא ביצעה בסברא ושתילה. הדיה הרחוקים השפיעו טראומתית על מדיניות התגובה הישראלית בלבנון.
כלקח מקדמי אפשר לומר די למשפטיזציה. בהחלט לא הכל שפיט .יש להחזיר את חירות הפעולה השלטונית, את הפרדת הרשויות. אין מקום להטיל מורא של ועדות חקירה על המדינאים ועל המפקדים, שהרי הם מפעילים שיקול דעת ולא אחת נמצאים בלחץ אדיר. מצער וכואב לומר זאת ,אך נראה שיש פסקי דין שלא הטיבו עם הביטחון. במלחמה בטרור, טעות היא להמתין ל"פצצה מתקתקת", היא מתקתקת כל הזמן. בעת מלחמה, יש בהחלט מקום להפעיל צנזורה וביטחון שדה. יש גבול למדת הסובלנות כלפי מזדהים עם האויב. אנחנו לא צריכים להיות טיפשים.
חכמת אנשי המשפט היא במשפט, לא באסטרטגיה, לא במדע המדינה ולא בביטחון. הויכוח בנושא גבולות המשפט התנהל בחריפות בין מיטב המומחים, לעתים בחריפות רבה מדי, אך שום דבר לא השתנה. לכן, הכנסת צריכה היום לקבוע את הגבולות. הדיון בנושא צריך להיות ברור ומכובד, כי המשפט הוא יסוד לקיום החברה. הביטחון הוא שיקול עליון, איננו חייבים להלקות ולהחליש עצמנו כאשר עומדים לכלותינו.
ההיסטוריה מראה שרוב הכשלים היו ברורים לעין, וההגעה למסקנות אינה מצריכה חקירה. בנושאים הסודיים ממילא אי אפשר לדון בפומבי. הפעם, ברור שיש להקדיש את האמצעים הדרושים להתמודדות עם בעית הביטחון הקיומי. עם כל הכבוד לאנשי האוצר הצעירים, הם טעו בקצצם את תקציב הביטחון באופן מתמיד לאורך השנים. הם התבססו על הקביעה שהוסרו האיומים עקב התפוררות ברה"מ, החזית המזרחית, השלום עם מצרים וירדן, אך התעלמו מעצמת האיומים החדשים: האיום על העורף, האיום של חיזבאללה, הפלשתינים ויותר מכל: אירן.
ברקע חשש לאפשרות איום נוסף. מי שיתבונן באמצעי התקשורת המצרית יופתע לראות עד כמה חבויה שנאה גדולה ובלתי מוסברת לישראל. שנאה זו יכולה חלילה יום אחד לבוא לידי ביטוי שלטוני. לכן, האמצעים הדרושים הם הרבה יותר ממה שאנו משערים. מאידך, בגלל מגבלות התקציב צריך להיות מאוד יעיל. ברור היה שצריך למגן במקלטים את הצפון ואת כל מדינת ישראל. זה היה חשוב לפני הג'קוזי בצימר והטיול לחו"ל. ברור שצריך לבחון את סדר העדיפות הלאומי.
לבסוף לקח ברור, שלא ידון בשום ועדה והוא החשוב ביותר: עם ישראל חייב לשנות תכונות שנעשו אופייניות לו: "החפיפיות", חוסר המשמעת, חוסר היסודיות וההתייחסות הלא רצינית. חייבים לזנוח את תורת הקומבינות ולהסיר את תו השחיתות מהחברה. חייבים למנות את האנשים הטובים ביותר ולזנוח את השיקולים הזרים במינויים הפוליטיים, החברתיים, שיקולי נוחות וכד'.
חייבים לחזור לדאגה ולאכפתיות האנושית לכל אזרח באשר הוא, להפסיק את היהירות ואת המלכת הממון. חייבים לחזק בנו את הנחישות ולהחליש את הווכחנות והבכיינות.
מורי ,פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, פרסם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, מאמר במעריב. מאמר מזכך, מצרף, מלא רגש וחוכמה על לקחי המלחמה. לצערי לא למדנו מאז דבר ושכחנו מהר. על כך אנו משלמים מחיר. אם אנו רוצים שילדינו ונכדינו יחגגו בשמחה את שנת המאה למדינה, אנו חייבים להתייחס לבעיות ברצינות. אנו יכולים להם. זהו המקום היחיד בעולם שבו ההגנה על עצמנו היא בידינו. לשם כך קמה מדינת ישראל.
