הכותרת הפרובוקטיבית של רון בן ישי (למה באמת ניצחו אותנו, (Ynet 22.8.06) עושה לו כנראה שרות רב ערך אבל אין היא בהכרח נכונה. הוא קובע שניצחו אותנו, מבלי שהסביר מהו ניצחון בלחימה שהיתה בלבנון. בעצם העובדה שהוא נחרץ בדבריו, הוא מציב את עצמו מעל לכל הערב-רב של פרשנים, דוברים ומתלבטים לגבי מהות הסיטואציה הצבאית שבה נמצאנו, כיצד יצאנו ממנה ומה המשמעויות לעתיד; הוא כבר יודע! ואנו הרווחנו ממלחמה זו את "לידל הארט השלישי" לפחות. אולם עיון מדוקדק בעובדות שאותן מנסה לפרשן בן-ישי מעלה שורה ארוכה שלח טעויות שהופכות על פיהן את הפרשנות השטחית.
טעות ראשונה; מדוע עלינו להפליג למרחקים כל כך גדולים (ויאטנם, אפגניסטן, עירק), בכדי לחפש אנלוגיות לאירועי מלחמת לבנון השניה, כאשר הדוגמאות הטובות ביותר רובצות לפתחנו - האינתיפאדות, הבריחה מלבנון והבריחה מעזה. אם ניצחו אותנו בלבנון, עוד קודם לכן נוצחו בכל אחד מארועים אלה.
מה שקרה לנו דומה רק מבחינה אחת לכשלון בויאטנם, למצב בעירק או למציאות שבה פעל הצבא האדום באפגניסטן. בכל המקרים האלה, במיוחד בעירק, שבה טרם הסתיימה הלחימה, הכשלונות ביסודם לא היו של הצבא הלוחם, אלא של המדינאים שניהלו אותו! כך גם הפעם, בלבנון!
טעות שניה; סיקור מלחמות אין משמעותו הבנת ההתרחשויות. גרילה לעולם מקבלת סיוע מצד או מצדדים שלישיים. אין בהסטוריה מקרה שגרילה הקימה בעצמה ותפעלה לאורך זמן תשתיות שהיו מסוגלות לספק לה את כל סוגי הנשק, התחמושת ואת כוח האדם בכמויות שנדרשו לה ללחימה ממושכת. מה חדש בזה? גרילה נסמכת תמיד על סיוע של אוכלוסיה אזרחית תומכת. זהו אולי הנכס העקרי העומד לרשותה, אם היריב אינו מבין שמול צרוף של כוחות גרילה ואוכלוסיה תומכת לא מפעילים עקרונות לחימה ודפוסי התנהגות שמתאימים ללוחמת צבאות סדירים.
טעות שלישית; עצם טבעה של לוחמת גרילה, הוא שהיא מסתייעת באסטרטגיית הגישה העקיפה ככל שהיא רק יכולה. אסטרטגיה זו טובה גם ללחימת כוחות סדירים נגד כוחות גרילה, אבל בכדי שתועיל חייבים להשתמש בה. קיים קושי בהשגת מודיעין טקטי לצורך לחימה בכוחות גרילה, אבל זו לא היתה הבעיה של צה"ל במלחמת לבנון השניה. בצה"ל היו מספיק אנשים שהכירו את שטחי הלחימה היטב והיה מידע טוב למדי על סוגי הנשק של הצד השני. מידע זה לא הופץ כראוי לכוחות הלוחמים ולכן לא נעשה בו שימוש מיטבי.
טעות רביעית; מלחמת לבנון השניה לא היתה לוחמת גרילה. היא היתה לוחמת טרור! לוחמת גרילה היא לוחמה של כוחות לא סדירים של צד אחד, נגד כוחות סדירים של הצד האחר. היא מסתייעת באוכלוסיה אזרחית, אבל אינה משתמשת באוכלוסיה אזרחית. במלחמת לבנון השניה, פעל החיזבאללה קודם כל נגד העורף הישראלי. פעילות מכוונת זו, שנועדה לפגוע באזרחים ולשבש את חייהם, היא מאפיין חיוני וקבוע בלוחמת טרור. מול לוחמת טרור, חייבים להפעיל טרור נגדי פסיבי, אקטיבי או משולב. טרור נגדי פסיבי, הופעל על-ידי צה"ל בכך שאזרחי דרום לבנון (השיעים בעיקר), נדרשו לעקור ממקומם ולפנות ישובים וכך להקנות חופש פעולה לצה"ל נגד לוחמי החיזבאללה. פעילות זו לא נעשתה בזמן, לא במידה מספקת, ומשנעשתה - לא נוצלה ניצול מלא, בגלל שיקולים "מדיניים" שגויים והסברה רופסת.
במלחמת לבנון השניה החיזבאללה היה במובהק כוח קדמי של הצבא האירני שהוצב בדרום לבנון. אנו פשוט בחרנו להתעלם מכך. במלחמת לבנון השניה, גייס החיזבאללה גיוס מלא את התשתיות האזרחיות של דרום לבנון לטובת לוחמיו, כשהוא משאיר את האזרחים במקומם כמגינים אנושיים. הוצאה מסיבית של האזרחים מהשטח על-ידי צה"ל כבר בתחילת הלחימה והסברה ראויה של הדוקתרינה החיזבאללאית בעולם, יכלו להקהות את היתרונות שהפיק חיזבאללה משימוש זה באזרחים, כגון במקרה כפר כאנא. הטיפול הלקוי בתחום זה הוא מחדל משותף של הדרג המדיני והפיקוד העליון הצה"לי.
טעות חמישית; ההפתעה של רון מרמת המודיעין שהיתה בידי החיזבאללה מוזרה בעיני. כשאנו מנהלים את כל חיינו הביטחוניים בתקשורת הגלויה ובאינטרנט, שעה שהחיזבאללה הוא זרוע ארוכה של הצבא האירני, שלא חסרים לו כסף, ידע ואנשים - מה הפלא כאן?
טעות שישית; אנו שומעים מהחיילים החוזרים מהשטח שכמעט בכל ההתקלויות הטקטיות עם אנשי החיזבאללה, היתה ידם של לוחמי צה"ל על העליונה. האם קובע רון בן ישי שהם משקרים? חיילי צה"ל לא נרתעו מלחימה פנים-אל פנים, לא היו פחות נחושים מהחיזבאללה אלא בד"כ יותר נחושים, לא פחות טובים מבחינה חיילית ומקצועית אלא יותר טובים, אלא מה - מורא השוא של "הבוץ הלבנוני", והפחד ההיסטרי של המנהיגות מנפגעים משל יצאנו ללבנון לטיול של שבת אחה"צ, הם שהכשילו מהלכים רבים של הצבא. שוב לא בעיה של טקטיקה, אלא של מנהיגות ונחישות הדרג המדיני.
טעות שביעית; ממדיה הגיאוגרפיים ה"צנועים" של מדינת ישראל, מאפשרים לוחמת רקטות וטילים אפקטיבית נגדה. הערבים ניסו לתקוף את העורף הישראלי כבר במלחמת השחרור. כאשר נענו בתקיפות, הבינו את המסר וחדלו מכך. במלחמת המפרץ הראשונה החל תהליך מסוכן של שבירת הטאבו הזה על-ידי עירק. ישראל שגתה שלא ענתה על התקיפה אז, ומכאן נקלעה לשרשרת של תקיפות על העורף, מהחל במתאבדי האינתיפדות, דרך הקסאמים בדרום ועד לרקטות במלחמת לבנון השניה. בתגובותיה האסטרטגיות ההססניות, חשפה ההנהגה הישראלית את העורף לאיום עתידי חמור הרבה יותר. זו אינה שאלה של נחישות החיזבאללה או של טקטיקת לחימה מולו. זו שאלה של איום אסטרטגי! לא נצחו אותנו בלבנון, אבל שחקנו שם ברוב איוולתנו כמה מרכיבים חיוניים של ההרתעה הישראלית.
זאת ועוד; לא היה זה סוד שאין לצה"ל מענה טכנולוגי לטיפול ברקטות קצרות הטווח, וספק אם אפילו ה"נאוטילוס" תוכל לטפל בכך. כאשר אין מענה טכנולוגי לאיום, חייבים לתת לו מענה טקטי. גם מהות המענה הטקטי היתה ידועה - להגיע אל המשגרים ולחסל אותם. לשם כך צריך היה להגיע בזריזות לליטני ואף מעבר לו ולטפל באיום על העורף.
טעות שמינית; החיזבאללה אינו דמוקרטי ואינו מופעל על-ידי מדינה דמוקרטית. אם אנו רוצים לנהל מולו מלחמה אפקטיבית, עלינו לשנות את הדיסקט שבראשנו לגבי דפוסי הניהול המדיני, הצבאי וההסברתי שלנו. בלחימה מול ארגוני טרור יש לדמוקרטיה לא מעט חסרונות. לחימת טרור היא אסטרטגיה. אם לא תמצא לנו דרך להתגבר עליה ברמה האידאולוגית והמתודולוגית, טקטיקה צבאית נטו לא תספיק.
אנו חוזרים ליסוד היסודות - האמונה בצדקת הדרך. החיזבאללה נלחם בנחישות מתוך אמונה וניצל ללחימה גם את התקשורת. אנו נלחמנו מתוך סגידה לתקשורת ולחוק הבינלאומי ובהרבה פחות נחישות מתוך אמונה בצדקת הדרך (להבדיל מהצדקת הפעולה). לא היסודות הצבאיים הנכונים הדריכו את הפעלתו של צה"ל במלחמת לבנון השניה, אלא חולשת הרוח של המנהיגות. זו אינה בעיה של טקטיקה אלא של מהות הדברים.
לסיכום:
הטעות העיקרית של רון בן ישי היא שאחרי כל האמור לעיל, אין במציאות עובדות התומכות בכותרת המאמר הבומבסטית. צה"ל לא נוצח, אבל גם לא השיג את כל יעדיו במלחמה ומה שהשיג בוזבז על-ידי קבלת החלטת מועצת הביטחון 1701. זהו קודם כל כשלון מדיני ולא כשלון צבאי.
אי השגת המטרות במלחמה היא בראש וראשונה תולדה של החלטות שגויות בדרגי הממשלה והמטכ"ל. השאלות הלוגיסטיות, התקציביות, שלימות המודיעין וכו' - כולן חשובות, אבל רק מסדר שני. תפקוד מקבלי ההחלטות, שיקול הדעת והנחישות שלהם, אלה הבעיות המהותיות ביותר של המלחמה.
