בדמוקרטיה בריאה יש מפלגת שלטון ויש אלטרנטיבה. הסידור הזה, יש לו סיבה. הדמוקרטיה אומרת לאזרחים, אם השלטון מביא עליכם צרות, ביום הבחירות - תחליפו!
דמוקרטיה, בלי חילופי שלטון, היא דמוקרטיה חולה. אלטרנטיבה לשלטון היא אינטרס הציבור. ברגע שיש אלטרנטיבה, השלטון יעשה מאמץ יותר גדול להוכיח ביצועים בכל התחומים. באין אלטרנטיבה - יש חאפלה.
שרון אהב מאוד את החאפלות האלה. הדרך שלו לדכא התנגדות היתה ערמומית מאוד. הוא ידע, שהשררה מדללת אידיאולוגיות, ופוליטיקאים מכל המפלגות מתאווים לה. לכן, הדבר הראשון שעשה כשניצח בבחירות ב- 2001, היה "בליעת האלטרנטיבה". דהיינו, קואליציה עם העבודה. באותו זמן שפואד - אז יו"ר העבודה - מילא את כרסו בשררה, שרון מילא את כרסו באלטרנטיבה לשלטונו.
התוצאה: הקדנציה הראשונה של שרון, היתה כישלון קולוסאלי. מי שנסע באוטובוס, לא ידע אם יגיע למחוז חפצו. בחור ובחורה שקבעו את הדייט הראשון שלהם בבית קפה, חשו כמי שמגששים זה את זו על רולטה רוסית. והכלכלה (בהנהגת סילבן)? אך כפסע בינה לבין תהום. קופה ריקה, צמיחה שלילית, אבטלה ואינפלציה - בשמיים.
כשהאלטרנטיבה נמצאת בתוך כרסו, שרון ידע, שהקדנציה השנייה בכיסו. וכך היה. למרות השמועות על השחיתות שלו שתפסו תאוצה, למרות ליאורה גלאט-ברקוביץ', ולמרות שעמרם מצנע - מי שהחליף את פואד - אמר על שרון שהוא "ראש מאפיה", "דון קורליאונה", "וראש משפחת פשע", וכו'.
ההתנהלות הזו הורידה את אמון הציבור בדמוקרטיה עוד יותר. עד הבחירות האחרונות, אחוז המצביעים הממוצע היה 79.6%. אחוז המצביעים ב- 2003, היה 68%, הנמוך ביותר בתולדות המדינה. שיא שלילי, שרק הבחירות ב- 2006 הצליחו לשבור.
בכתבת ענק שהתפרסמה במעריב (24.3.06) ארבעה ימים לפני הבחירות האחרונות, הביעו ממומחים את דעתם על הסכנות משיעור השתתפות נמוך. תחת הכותרת "הורגים את הדמוקרטיה" אמר הפרופ' אמנון רובינשטיין, "אני חרד מתוצאות הבחירות לכנסת, מכך שנגיע למצב שמיעוט מצביע ומחליט". החרה החזיק אחריו, פרופ' גדעון רהט (מדע המדינה) שאמר: "אחוז הצבעה נמוך מוכיח שהאזרח לא מאמין במשחק הדמוקרטי". ד"ר מולי פלג (עוד מומחה) אומר: "זו סכנה איומה. אחת הסיבות המרכזיות לצמיחת הנאציזם היתה אדישות הבוחרים".
אני לא זוכר מישהו מהם נלחם בתרבות השקר, המניפולציה, הבגידה, השחיתות, והאופורטוניזם של שרון וחבורת שודדי המנדטים. הם מן הסתם, אהבו לראות את ריסוק הליכוד. שכחו שמדובר במפלגה חשובה, שמהווה את אחד מעמודי הדמוקרטיה. התעלמו מהמחיר היקר בכלכלה, בגין פוליטיקה בלתי יציבה ובחירות חדשות לבקרים.
שרון הוכיח למיליונים, שאין שום ערך לפתק שלהם. אז מה הפלא שרבים הדירו רגלם מהקלפי? לכו תגידו לפוליטיקאים של היום את צמד המילים "אמון הציבור", והם נקרעים מצחוק. על זה תוסיפו את העובדה המדהימה של תמיכת התקשורת בכל מהלך שחיזק את חוסר היציבות השלטונית. בפועל, הקדנציה השנייה של שרון, התאפיינה בסילוק שרים, פירוק והרכבת הקואליציה, משל היתה משחק לגו. המוטו: "השתמש וזרוק".
כל הרכב היתה לו מטרה. ההרכב הראשון היה אמור לממש את האידיאולוגיה עליה נבחר, ההרכב השני היה אמור לממש את האידיאולוגיה של מצנע, וההרכב השלישי, תכליתו - העברת התקציב. משרדים החליפו שרים, כאילו מדובר בתוכנית ריאליטי. האברמוביצ'ים מחאו כף, מפני שחולקו להם כרטיסים בחינם להצגה "הגירוש".
עכשיו הם מחפשים שיטה שתבריא את הדמוקרטיה הישראלית המונשמת. באותו זמן שהמומחים מחפשים תרופה מתאימה, נבחרי הציבור מחפשים "לאקונות". עם פוליטיקאים כאלה, שום שיטה לא תעזור.
יש רק דרך אחת: חזרה קשוחה לכללי משחק, שבו הערכים הישנים - ציונות, אמינות, יושר, שליחות, נאמנות - הם הערכים שבעזרתם פוליטיקאים מטפסים לעמדות השפעה. ואם לתמצת את זה לסיסמה, אז "אופורטוניזם אאוט - אידיאולוגיה אין". ומי שקובע את כללי המשחק (בכל דמוקרטיה), אלה הם כלבי השמירה. ואם הם זקוקים לחיזוק, אני ממליץ להם שיזמזמו לעצמם את השיר של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".
(בסדרת המאמרים הבאה אתייחס לקדימה, ליכוד, והעבודה. מבט מבפנים).
