בשלהי שנת 1920, לאחר סילוקו של פייסל לבית האשם מדמשק, ביקשה קבוצת מנהיגים נוצרים בלבנון לשכנע את הצרפתים ששלטו אז במדינה, ליצור את מדינת "לבנון הגדולה" במקום את "לבנון הקטנה", שהצרפתים רצו להקים באזור הר הלבנון. במדינה הקטנה שביקשו הצרפתים להקים היה לנוצרים רוב ניכר של תשעים אחוזים כמעט. העסקנים הנוצרים בקשו מהצרפתים לספח למדינה עוד כמה איזורים: את העיר ביירות, את אזור טריפולי בצפון, את בקעת הלבנון ואת הדרום השיעי.
בביירות חיה אז אוכלוסיה מעורבת מוסלמית-נוצרית, וכך גם בבקעת הלבנון (בערבית - הביקאע). בטריפולי היה כבר אז רוב ברור למוסלמים הסונים, ובדרום היתה אוכלוסיה שיעית ניכרת, עם מיעוט של כפרי נוצרים ודרוזים.
הממשל הצרפתי ניסה לשכנע את המנהיגות הנוצרית להעדיף מדינה קטנה, שבה רוב נוצרי ברור, על פני מדינה גדולה, עם סיכויים ברורים להיווצרות רוב מוסלמי בחלוף הזמן, מה גם שההגירה הנוצרית מלבנון, שהחלה עוד קודם לכן, הלכה וגברה והפחיתה בהרבה את הסיכוי לרוב נוצרי במדינה זו.
העסקנים הנוצרים מיאנו להקשיב לטיעונים אלה והצליחו לשכנע את הצרפתים, כי האינטרס הכלכלי מחייב הקמת מדינה גדולה בעלת סיכויי חיות, על פני מדינה זעירה. כך קמה מדינת לבנון "הגדולה", שגבולותיה אושרו על-ידי חבר העמים, ושבה היה עם הקמתה (וגם לאחר סיפוח האיזורים החדשים) רוב נוצרי ניכר.
התעקשות העסקנים הנוצרים ב- 1920 היתה להם לרועץ. הם לא השכילו להבין את שצופן העתיד. גם בשל הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים - סונים ושיעים - וגם בשל גלי ההגירה הגדולים של הנוצרים מאז סוף המאה ה- 19, הגיע אחוז המוסלמים במדינה, וזאת כבר לפני כמה עשורים, למחצית ממספר התושבים. היום, המוסלמים השיעים והסונים, ביחד עם הדרוזים, מהווים כ- 60 אחוז מאוכלוסיית לבנון, וכל העדות הנוצריות ביחד מהוות פחות מ- 40 אחוזים מתושבי המדינה, שנועדה מלכתחילה להיות נוצרית.
שנתיים לאחר מכן, ב- 1922, אירע תהליך דומה בצפון-אירלנד. באותה עת היו הפרוטסטנטים רוב גדול בצפון-מזרח אירלנד. בעקבות הסכם בין בריטניה הגדולה והצבא הרפובליקני האירי, הוקמה בדרום האי מדינה עצמאית אירית, בעוד שהצפון נועד להיספח לבריטניה. בעת קביעת גבולותיה של צפון-אירלנד, לחצו העסקנים הפרוטסטנטים על הבריטים לספח אל חמשת המחוזות המקוריים של צפון-אירלנד גם את מחוז לונדונדרי, בו היה רוב גדול לקתולים. העסקנים נימקו את דרישתם בהיגיון גיאוגרפי; "ליישר" את הגבול עד לנהר הפוייל (Foyle ).
הבריטים נכנעו לדרישה. באותה עת היו בצפון-אירלנד למעלה מ- 80 אחוזים פרוטסטנטים, והקתולים במחוז לונדונדרי ובמחוזות אחרים היוו מיעוט בן פחות מ- 20 אחוזים.
היו בצפון-אירלנד שהזהירו, כי סיפוח מחוז לונדונדרי יעלה לפרוטסטנטים ביוקר, אולם היתה אז תחושה של התרוממות רוח ושל ביטחון, שהרוב הפרוטסטנטי הוא בטוח ויציב. היום מונים הקתולים בצפון אירלנד 47 או 48 אחוזים מכל התושבים שם (כ- 1.8 מיליון תושבים). בעוד שש שנים הם ימנו כ- 50 אחוזים, ובעוד עשר שנים יהיו הקתולים רוב תושבי צפון-אירלנד.
כאן, כמו בלבנון, נוצר מצב חדש, שבו המיעוט הופך לרוב. הרוב הפרוטסטנטי, שהמדינה הוקמה למענו, הולך והופך למיעוט, בדיוק כמו בלבנון. לשינוי המצב תרמו הריבוי הטבעי הגבוה של הקתולים וההגירה המתמשכת של הפרוטסטנטים מצפון-אירלנד לבריטניה, לארה"ב, לניו-זילנד ולאוסטרליה.
הנוצרים בלבנון לא חלמו ב- 1920 על מצב, שבו הם יהיו מיעוט הולך ומידלדל במדינה שהוקמה למענם. גם הפרוטסטנטים בצפון-אירלנד לא העלו על דעתם כי בפינה הצפון-מזרחית של האי, במעין מדינונת שהקימו לעצמם, יהפכו אויביהם המושבעים לרוב.
כדאי בהחלט ללמוד את שני השיעורים הללו - האחד קרוב לנו והאחר רחוק - בעיקר עתה, אחרי מערכה קשה בלבנון. בשנות העשרים של המאה שעברה נקבעו גבולותיהן של לבנון וצפון-אירלנד בעיקר על-פי גחמות של מנהיגים-עסקנים נלהבים וחסרי ניסיון. אחרי המערכה בלבנון, כאשר כל צד מלקק את פצעיו ועושה את מאזן הרווח וההפסד, עלינו להתחיל לחשוב אחרת על המונחים "הינתקות" ו"התכנסות" ברצועה ובגדה. תיאבון-יתר וסיפוח גושי התישבות בשומרון, מצפון ומדרום לירושלים ובאזור חברון, עלולים לגרום לדורות הבאים של ישראלים לשלם ביוקר על קוצר הראות שלנו, כפי ששילמו הנוצרים בלבנון והפרוטסטנטים בצפון-אירלנד.
מדינת ישראל הוקמה, בראש ובראשונה, כמדינה יהודית, ולא כמדינת כל אזרחיה. כל התחכמות וכל ניסיון ל"יישור" גיאוגרפי כזה או אחר בגדה המערבית, מנימוקים היסטוריים, דתיים או כלכליים, עלול לגרום לניתוץ החזון של מקימי המדינה. הנוצרים בלבנון והפרוטסטנטים בצפון-אירלנד כבר למדו את הלקח. לכן, ראו הוזהרתם.
