שמעו, שמעו את דברי אסמעיל הנייה, מנהל הסניף המקומי של ארגון הטרור חמאס, באסיפת המונים בעזה: "לא נכיר במדינת ישראל בשום מחיר. לא נוותר על ארץ אבות".
מאזין מן הצד, הואיל ולא שמע מעולם ראש ממשלה יהודי טוען שארץ זו היא ארץ האבות של היהודים, חייב להגיע למסקנה שהצדק ההיסטורי עם הנייה. ובאמת, מתי שמענו לאחרונה פוליטיקאי יהודי, אפילו מן הליכוד, טוען בפומבי שזו "נחלת אבותינו"? עצם הביטוי הזה שמור לאנשים הנחשבים קיצונים ופנאטים. במפלגה כמו הליכוד, למשל, המתאמצת בכל כוחה להיחשב "שפוייה", הביטוי הזה מזמן יצא מן האופנה.
שאלו פעם אנשים ברחוב בפריז, ממי לקחו היהודים את "פלשתין", ותשובת כולם היתה - כמובן, מן הפלשתינים. ואכן, מה אנחנו רוצים מן העולם? אם הערבים אומרים "ארץ אבות" והיהודים אומרים "ביטחון", איך יכולים הגויים לנחש שההיפך הוא הנכון, שזו ארץ אבותיהם של היהודים, שמי שרצה לעקור אותם מכאן, הקיסר אדריאנוס, שינה את שמה מ- judea לפלסטינה, וכבר בזמנו, לפני 1,870 שנים, שום עם פלשתיני לא היה קיים, כי הפלישתים נכחדו הרבה מאות שנים לפני כן? ומי שכבש את הארץ הזאת, הכובשים באמת, היו דווקא הערבים? מה גם, שכמעט כל הערבים המקומיים, אבותיהם הגיעו לכאן במאה-מאתיים השנים האחרונות, בסך-הכל.
100 שנה לפני הרצל אמר הרבי נחמן מברצלב שהיהודים בתפילותיהם עושים מחאה, שארץ ישראל נגזלה מהם, כי היא שלהם מאבותיהם. "המחאה" שהוא מדבר עליה היא אקט משפטי, מפני שבעל בית, שזר תפס את נחלתו שלא כדין ואינו מוחא במשך כמה שנים, מאבד את זכותו.
בין הרבי נחמן, שחי בתקופתו של נפוליאון, לבין ימי רבין, פרס, ביילין, שרון, ואפילו נתניהו - שגם מפיו לא תזכו לשמוע היום את צמד המלים "נחלת אבותינו" - ויתרנו על זכותנו על הארץ, ולא רק ע"י שתיקתנו, כי אם ע"י הסכמה מפורשת לטענת הזכות של הנייה. שרון הכריז שהיהודים הם "כובשים" ביש"ע, וממשלתו אימצה לה, בהחלטה מפורשת, את מפת הדרכים שיעדה הבלעדי הוא הקמת מדינה פלשתינית בארצו של הנייה. שימו לב, שבממשלה הזאת ישב גם נתניהו, והליכוד אכן אימץ לו את מפת הדרכים.
מתוך הסיפרון "הלם הנסיגה" שכתבתי, העומד לצאת לאור בקרוב, אני מצטט כאן פרק מצמרר, להמחיש את מה שאנחנו עושים לעצמנו.
אחרי 50 שנה - ראי אחורי
בית ספר בירושלים, בירת פלשתין השלמה, לקראת יובל ה- 50 לשחרור המולדת הפלשתינית מן הכיבוש הציוני.
המורה: מה היה תפקידם ההיסטורי של הציונות והכיבוש?
התלמיד: בתחילה חשבנו שאנחנו בני האומה הערבית של דרום סוריה, עד שההתנגדות לציונות גיבשה אותנו ועוררה בנו את התודעה הלאומית שהננו עם נפרד, ואפילו עם היסטורי, יחיד ומיוחד, בן אלפי שנים, כפי שלמדנו מן היהודים.
המורה: ומה היה התפקיד ההיסטורי של כיבוש הגדה המערבית ע"י הצבא הציוני בשנת 1967?
התלמיד: הצבא הציוני שחרר את העם הפלשתיני מעול הכיבוש הירדני, שלא היה נותן לריבונות פלשתינית לקום לעולם. שלטונות הכיבוש של היהודים בנו לנו את התשתית הפיזית, ההשכלתית והפוליטית לעצמאות.
בהסכמי אוסלו הם נתנו לנו את האמצעים והטריטוריה לנהל שתי מלחמות שחרור, שבסופן נכנע הגנרל הציוני שרון והגשים את חלום מדינת הפלשתינים. .
154 שנים לפני כן כתב חוזה מדינת היהודים בראש ספרו אלטנוילנד: "אם תרצו, אין זאת אגדה", אך ב"אחרית דבר" לספר, הוסיף: "...ואלו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא... חלום ומעשה - אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב. כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו."
הדורות המייסדים רצו, והאגדה היתה למציאות. אם דור היורשים לא ירצה, המציאות תשוב ותהיה לחלום. אך גם הרצל לא חזה חלום בלהות של מדינה יהודית מתהפכת ומתגלגלת למדינת ערבים פלשתינית.
("הלם הנסיגה" - מהדורה שניה).
אולמרט מינה "ועדת בדיקה" למחדלי מלחמת הלבנון השנייה, הלא היא "מלחמת ארבע האמהות". מתי תקום ועדת החקירה הממלכתית לחקר נזק גדול פי אלף, נזק על כל הקופה, הנזק של שתיקתנו - שתיקה כהודאה - מול מצח הנחושה של ראש אספסוף טרוריסטי, הטוען שארץ התנ"ך היא ארץ אבותיו?
שתיקתם של מנהיגי ישראל למשמע דבריו החצופים של הנייה היא שערוריה מבישה, ויבוא יום והעם היהודי יתעשת וימצא לעצמו מנהיגים ראויים שישיבו לעם ישראל את בעלותו החוקית, ההיסטורית, על הארץ ששמה ארץ ישראל, ולא כל שם אחר.
בימים אלה, של ממשלה נמוכה ושפלה, אובדת עצות, תועת דרך, דלה וריקה, לא נותר לנו אלא להשיב להנייה בלשונו של הרבי נחמן מברצלב, ואלה דבריו:
"אף על-פי שהם גזלו מאתנו ארץ ישראל
שהיא ארצנו ונחלתנו
ואין בנו הכוח להוציאה מאיתם מחמת פגם מעשינו,
אף על-פי כן אנו מתפללים וצועקים בכל פעם -
שארץ ישראל היא שלנו,
כי היא נחלתנו,
ובזה אנו עושים מחאה להסיטרא-אחרא,
שידעו שאין חזקתם חזקה כלל.
ארץ ישראל היא שלנו מאבותינו,
וסוף כל סוף נוציא אותה מידם בעזרת השם..
כוונתי לארץ ישראל הפשוטה, הגשמית
עם הבתים והחצרות..".
הרצל כתב שהכל מתחיל מן החלום. אוסיף אני, שבדרך מן החלום אל ההגשמה נמצאת המילה, המדוברת והכתובה, וכך היה הדבר עם הרצל בעצמו: הוא כתב את "מדינת היהודים" ואחרי המלים שלו באו המעשים המגשימים. גם החורבן והחזרה אל החלום, תחילתם במילים, מלים הורסות ומחריבות - מול שתיקה רועמת.
הגולן, כמשל. אסד הוציא מקירבו גיהוק, וכצפוי כבר ממהרים מקצועני הוויתורים והנסיגות, כוהני דת השלום המשיחית, להגיש לו את הגולן. מה להם גמלא - מצדה של הצפון, מה להם עשרות חורבות של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד, מה להם ציוויליזציה מפוארת שהקמנו שם במיטב מרצנו, כשרוננו וגם דמנו וכספנו, מה להם "כתר החרמון"? הנדלניסט הפוליטי היהודי מריח עסקה - עוד אדמה יהודית תמורת בבל"ת - וכבר ריר תאוות-הנסיגה נוטף מפיו.
מקור ראשון נחשב עיתון "משלנו", כבשת-רש קטנה מול אימפריות התקשורת השמאלניות, והנה הופיע שם מאמר, פרי עטו של אייל מגד, תחת הכותרת "הנסיגה ודאית, המלחמה עדיין לא" - מן הסוג שמצפים היינו לקרוא בהארץ. וכך כותב מגד:
"התסריט, למרבה הפלצות,ידוע מראש: תהיה עוד מלחמה, עקובה מדם, הפעם ע"י סוריה, ובקרוב - שבעקבותיה ייכפה הסדר שיכלול נסיגה מכל רמת הגולן... נסיגה לקווי 67' היא ודאית, למרבה הצער, כמו שלא בשמיים היתה התחזית - שלי לפחות - שהזלזול בבשאר המתחנן לחבל מדיני עוד יעלה לנו ביוקר".
אינני יודע לאיזה חבל מתכוון מגד. חבל ארץ, או שמא חבל לתלות אותנו עליו? מכל מקום, האיש מפציר בנו בהיסטריה:
"לא להניח לנושא, לא להרפות מדעת הקהל. להפסיק להתחמק ולהתמזמז ולמנוע את המלחמה האורבת לפתחנו. אין מדובר בתבוסתנות או בפייסנות, אלא בגישה מפוכחת. צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהגיע למסקנה המתבקשת".
מגד אינו טורח כלל להתנבא, אם ננצח או נפסיד במלחמה שהוא צופה, כנראה מפני שזה כלל אינו חשוב. לדעתו, כנראה, גם אם ננצח יכפו עלינו להתקפל ולהסתלק. עד שמתבקשת השאלה, האם אנחנו בכלל עצמאים עדיין? העוד יש לנו מדינה, או שמא כבר חזרנו אל החלום, כאזהרתו של הרצל?
אינני רוצה להתווכח עם מגד. הוויכוחים הנצחיים על הנסיגות כבר היו לזרא. זו דעתו של מגד? שיהיה לו לבריאות.
השאלה, התמיהה, הדרישה - היא מאתנו, ממי שאינו מוכן לוותר על הגולן, ממי שמרגיש כלפיו תחושת בעלות: מדוע אנחנו שותקים?ובראש וראשונה, מדוע מנהיגי הגולן שותקים? ומדוע גם המעט ששומעים מפיהם הוא רק מסוג טענות ה"ביטחון", או - לכל היותר - שעם ישראל התרגל לגולן, אוהב את הגולן, מבקר בו בהמוניו וזו הריאה הירוקה של ארצנו הצפופה. במחילה, גם הדברים היפים האלה אינם נימוק. יש רק נימוק אחד, קביל: "זה שלי", נקודה. ובלשון משפטית - טענת זכות. ואכן, אסד טוען את טענת הזכות, ואנחנו - אם לא נהיה מסוגלים ומוכנים לטעון כלפיו טענת זכות נגדית - שום נצחון במלחמה לא יועיל לנו, ותחזיתו האסונית של מגד תתגשם חלילה. לא מפני שהדבר הוא בלתי נמנע, כ"א מפני שאנחנו עם תלוש, בחומר וברוח.
ואכן, יש לנו זכות על הגולן. עמים שהשתחררו משלטון קולוניאלי-אימפריאליסטי התנערו מהחלטות שרירותיות של המעצמות לגבי הגבולות שלהם. הגבול שציירו הבריטים והצרפתים עפ"י האינטרסים שלהם, בדחותם את דרישות המשלחת הציונית בוועידת השלום בפריז, בין היתר לגבי הגולן, איננו בבחינת "עשרת הדיברות", הוא אינו חקוק באותיות של נחושת. היסטורית, חושפת אדמת הגולן רק שרידים יהודיים. שום ציוויליזציה אחרת לא היתה שם. ומבחינה פוליטית עדכנית, כבשנו את הגולן מידי הסורים במלחמת מגן, נוכח תוקפנות סורית בלתי פוסקת נגד הגליל, תוך ניצול שליטתו הטופוגרפית.
בכל העולם, שטח שנכבש מידי אויב במלחמת מגן שייך למנצח. כך הפסידו הגרמנים בין היתר את פומרניה, שלזיה התחתית ופרוסיה המזרחית, ובתוכן את הערים קניגסברג, ברסלאו, שטטין ודנציג. כך הם הפסידו לצרפת את אלזאס-לוריין. וכך הפסידה מקסיקו לארצות הברית את ניו-מקסיקו, טכסס, אריזונה, קליפורניה ועוד ועוד, וספק גדול, מי בכלל היה כאן התוקפן...
אנחנו הותקפנו ע"י הסורים אינספור פעמים, ניצחנו במלחמה נגדה, כבשנו את השטח שממנו יצאה התוקפנות, וכך ניתנה לנו הזדמנות חוקית וכשרה למהדרין עפ"י התקדימים הבינלאומיים, לתקן עוול היסטורי של הבריטים והצרפתים, שצירפו את הגולן - לא לסוריה שעוד לא היתה קיימת, כי אם לאימפריה הצרפתית.
על כן, אם אובדן הגולן הוא בלתי נמנע - אין זה בגלל תכתיבי המעצמות, טענה שמאלנית שכבר הופרכה כמה וכמה פעמים ב- 40 השנים האחרונות - כ"א בגלל שתיקתנו, שתיקת הכבשים של אנשי הגולן ומנהיגיו, נוכח טענת הזכות של הסורים והתעמולה התבוסנית של כוהני ומקצועני השלום שבקירבנו.
כשרק הנייה ואסד מדברים, בעוד עם הספר ונציגיו אילמים מפני שתקף אותם שיתוק מוחין, אנחנו ורק אנחנו מביאים את האסון על עצמנו. מי יתן ועוד נתעשת, נקום על רגלינו, ונשמיע את האמת שלנו בקול גדול ללא תסביכים ועכבות, כעם בריא ונורמלי.
