|
|
|
|
| "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. | |
| מן התורה - ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר (ברא' כד נ); מן הנביאים - ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא (שופטים יד ד); מן הכתובים - בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת (משלי יט יד)" | |
|
|
|
|
|
|
| "30 מצות שקיבלו עליהם בני נח אין מקיימין אלא שלוש: שאין כותבין כתובה לזכרים, אין שוקלין בשר המת [של אדם] במקולין (רש"י: באטליז, שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך) ומכבדין את התורה" | |
|
|
|
|
למרות שמצעד הגאווה/הדאבה, התאווה/התועבה, כבר מאחורינו, עדיין המולתו התקשורתית מהדהדת באזניי, ועדיין מחולות בעל-פעור מתהוללים בתחתית ההר. אומנם דבריי ייקראו סביב שבת פרשת חיי-שרה, שבה האווירה המשפחתית מאופיינת בְּרוֹך, בענווה ובהכרזה בת-האלמוות: "מה' אישה לאיש"! [ראו ציטוט בצד המאמר] מכל מקום אני עדיין שרוי בפרשת השבוע אשר לאורה נכתבים הדברים, פרשת מעשי סדום... לא אוכל איפוא לדלג על פרשה זו, ואמרתי אשנה פרק זה.
שלא תהיה טעות! אינני דן כאן היום את בעלי העבירה למיניהן ולשאינו מיניהן, ואינני מעלים עין מהיות העולם מוצף בעוברי עבירות מכל הסוגים והחטאים. חטאי עריות ועיוותי יצר היו מאז ומעולם "נחלת" המין האנושי, ועל התנהגות "שלא כדרך הטבע" בא מבול לעולם; "כי השחית כל בשר - אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" [רש"י בראשית ו יב]. המבול החזיר את העולם כולו ל"דרך הטבע", וזו פשר ההבטחה - והברכה - האלוהית שכולה שופעת טבע כברייתו: "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" [ח כב].
כל חיצַי מופנים נגד שתי מלים נוראיות אלו: 'מצעד' ועוד 'גאווה'.
חטא הפרהסיא
תופעה: חוטאי-יצר למיניהם מעוניינים תמיד (בואו נאמר: בדרך כלל) להשפיע על אחרים לנהוג כמותם, לפרסם את התנהגותם ולעשות לה נפשות (אג'נדה בלעז). לעתים רבות הפרהסיא מתובלת בהתגרות (פרובוקציה בלעז) וזו משמעותה העיקרית. לא צריך להיות פסיכולוג דגול כדי להסביר תופעה זו - השקטת מצפון, לגיטימציה והצהרה קבל עם: איננו חריגים! אנחנו שייכים לזרם הטבעי, הנורמלי. כלום ראיתם מימיכם גנבים או מקבלי שוחד שיתקהלו להניף "דגל מקצועי" וישדרו לכולי עלמא: היו כמונו! הכל עושים כך! אני לא שמעתי (בימינו, ב"ה) על "מצעד כופרים" או אנרכיסטים שישטחו מרכולתם בפרהסיא ויפתו את קלי הדעת ללכת בעקבותיהם בעקבות הפרחת בלונים. האם העולם המערבי יגיע בקרוב "לשקול בשר המת במקולין" [ראו ציטוט בצד המאמר] כשם שהגיע (לא עלינו) לכתיבת כתובה לזכרים?
האבחנה ברורה; לא הרי חטאי יצר העריות כשאר חטאים.
"מצעד" פירושו ראווה, ו"גאווה" פירושה הרבה מעבר ללגיטימציה, ושניהם ביחד מבטאים את מילת הגנאי החמורה ביותר: חטא הפרהסיא והפיתוי. התורה טבעה מושג למצב זה: "נגד השמש": "ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש" [במדבר כה ד]. הדגש בקנאותו של פינחס היתה סביב מצעד הפרהסיא החגיגי של בנות פעור ונשיאי העדה. הִלכת "קנאין פוגעין", הזוכים ליחס סלחני ואף מעוּדָד בסתר, קשור לאופי הפרובקטיבי של המעשה, לחשיפתו "נגד השמש", ולאו דווקא לחומרתו האובייקטיבית.
פרשת סדום - שאני עדיין מצוי בה - מסתיימת בגילוי עריות חמור, במעשה לוט ובנותיו. ושוב, חטא הפרהסיא בולט: "מואב - זו שלא היתה צנועה פירשה שמאביה הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקייה" ולכן "נאמר בבני עמון אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם, אבל לצערן התיר" [רש"י יט,לז], בעוון הפרסום, הפרהסיא, ההתהדרות.
מושג ה'פרהסיא' שזור בהלכות רבות, והוא מחמיר את החטא לאין שיעור. "אלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים... והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא" [רמב"ם תשובה ג ו]. "מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגוים לכל דבריהם" [רמב"ם שבת ל טו]. אבחנה חדה בין 'מחלל שבת בפרהסיא' לבין מחלל ללא התרסה היא גורפת, ונזכרת בשורה ארוכה של הלכות; קרבנות, קניינים, עבודה זרה, אישות, אבידה ועוד. אחת העבירות החמורות ביותר היא חילול השם בפרהסיא.
אנטי-קהילה
השימוש במילה 'קהילה' חמורה בעיני לא פחות מ'מצעד' ומ'גאווה'. אנו עוסקים בחטא אנטי-קהילתי, אנטי-משפחתי, אנטי-יהודי ואנטי-תרבותי מכל זווית ומבט. סביב הפולמוס שהתחולל זה עתה עלו באזניי נימות צורמות של 'קהילה דתית' [רחמנא ליצלן] המסתופפת תחת דגל-פעור שהונף בראש חוצות ומשתבחת בו. אם מישהו/מישהי רוצה במעט התחשבות, סלחנות או התעלמות - עליו/עליה לצאת חוצץ, בקול גדול, בפרהסיא, כנגד ביטויי ההחצנה הראוותנית, והקב"ה יהיה בעזרו/בעזרה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
