תהליך המשא-ומתן המדיני להסדר בין ישראל לסוריה, שנמשך לכל אורך העשור הקודם, הסתיים ב-26 מרץ 2000 במפגש הכושל בין קלינטון לחאפט' אל-אסד. מאז חלו שינויים מפליגים במפה האסטרטגית המשפיעים על המצב הנוכחי והעתידי ביחסי ישראל סוריה: הן בסוריה, הן בישראל, הן באזור והן בעולם.
על-רקע שינויים אלו (שלענייננו המשמעותי ביותר הוא תהליך עלייתה של אירן כגורם המשפיע המרכזי באזור) ולאורך שנים, ובעיקר לאחר מלחמת לבנון השנייה, יצאו בשאר אסד ויועציו המדיניים בשורת התבטאויות פומביות רצופות ואינטנסיביות הקוראות לישראל לפתוח עמה בשיחות שלום להסדר מדיני. קריאות אלו לוו גם באיומים שאם ישראל לא תענה ליד השלום המושטת של סוריה, כי אז לא תהיה לסוריה ברירה אלא לפנות לדרך האלימות לסוגיה.
מהלכים סוריים אלו מעלים 4 מכלולי שאלות מרכזיות:
- האם יש כיום לישראל אינטרס עליון להשיג הסדר עם סוריה? האם הסדר כזה ייתן מענה לבעיות הביטחוניות המרכזיות העכשוויות של ישראל? האם הוא דוחק וקריטי?
- האם ניתן בנסיבות הנוכחיות להשיג הסדר מדיני כפי שישראל הייתה רוצה? האם משטר אסד יהיה מוכן ויכול לשלם את המחירים הנדרשים ממנו (בכל מה שקשור למרכיבי השלום עם ישראל ובכל מה שקשור למדיניותה האזורית של סוריה, ובראש ובראשונה לפרוק בריתה עם אירן, סילוק ידה מהטרור ומלבנון)?
- ובהקשר זה: מה הן השלכות של כניסה לתהליך מדיני על הפלשתינים ועל עירק?
- מה עלול לקרות אם ישראל לא תיכנס לתהליך המשא-ומתן? ומה עלול לקרות אם המשא-ומתן יתחיל ויכשל?
האם יש כיום לישראל אינטרס עליון להשיג הסדר?
דעה אחת משיבה בחיוב על השאלה, ונימוקיה הם:
- הזמן פועל לרעת ישראל, יש ואקום מדיני מאיים שעלול להתפוצץ, אם על-ידי יוזמות ממאירות ואם ע"י ארועים בלתי נצפים אחרים.
- סוריה רוצה להתנתק מ"חיבוק הדוב" האירני בטרם יהיה מאוחר וחפצה לזכות בלגיטימיות בינלאומית. זה באינטרס שלנו לעזור לה בכך, ומהר. בלבנון חיזבאללה בדרך להשתלטות על המדינה, ויש לעצור אותו.
- ישראל אינה יכולה, ערכית וטקטית, לסרב לדבר על שלום עם מי שמושיט לה יד לשלום .
דעה אחרת, אכן מסכימה שישראל אינה יכולה להתעלם מפניות בשאר ולהצטייר ככזאת המסרבת לקריאות שלום ערביות, אבל גורסת שהכניסה לתהליך משא-ומתן עם סוריה אינה דוחקת ואינה קריטית ואפילו מזיקה מהסיבות הבאות:
- אין כיום שום מסה קריטית, בינלאומית ואזורית הלוחצת או אפילו מבקשת שישראל תיכנס לתהליך משא-ומתן עם סוריה. הלחץ הוא בכיוון קידום הבעיה הפלשתינית, בעיקר ע"י ירדן, סעודיה ומצרים החשות מאוימות ע"י אירן. כניסה לתהליך הידברות עם סוריה היא לכן בבחינת out of context מבחינה אזורית.
- האינטרס הישראלי הבסיסי הוא לטפח את היציבות המדינתית של שכנינו (רשות פלשתינית, ירדן, לבנון). הידברות עתה עם סוריה נוגדת אינטרס זה, כי סוריה פועלת בעצם ימים אלו לפורר את המערכת הלבנונית ולנו אין כל עניין לעזור לה בזה.
- תהיה בכך פגיעה קשה ביחסים שלנו עם ארה"ב.
- "חיבוק הדוב" האירני, כביכול, מתקיים בהסכמה סורית מלאה.
- מבחינה פוליטית דעת הציבור בישראל אומנם אינה שוללת הידברות עם הסורים, אך בו בזמן, ובאורח עקבי לאורך שנים, הרוב המכריע של הציבור (סקר אחרון באוקטובר 2006) מתנגד להחזרת איזשהו חלק מרמת הגולן במצב של הסכם שלום עם סוריה .
האם ניתן להשיג הסדר מדיני כרצון ישראל?
עמדת השוללים כניסה למשא-ומתן היא:
- בניגוד לתהליך המשא-ומתן עם סוריה בעבר (כאשר צבא סורי היה בלבנון) שבו הסכם עם סוריה היה גורר אחריו גם הסכם יציב עם לבנון ופירוק חיזבאללה מנשקו, הרי שעכשיו הסכם עם סוריה לא פותר את בעיית לבנון. חיזבאללה יישאר גורם הכוח המזוין המרכזי עם כל ההשפעה האירנית. זה מפחית בהרבה מהתועלת שבהסכם.
- יתר על כן, אין שום סימן ועדות ממשיים שתמורת רמת הגולן (או אולי "פיסת נייר" שתחזיר לסורים אחרי שנים את רמת הגולן) תתנתק סוריה מאירן, בעלת הברית שלה, על אף החשדנות הטבעית הקיימת בין שתי המדינות. המדובר ביחסים ארוכי שנים, "עמוקים", רווי אינטרסים אסטרטגים, בעלי אידיאולוגיה משותפת (שליבתה היא "ההתנגדות"). מדוע שתזנח בעלת ברית שהינה כוח עולה? וזהו כוח עולה שבעתיד יהיה גרעיני ולהסכם ישראלי -סורי לא תהיה כל השפעה על כך!!
- לכן, בשאר לא מעוניין כנראה ולא מסוגל לספק את "הסחורה האסטרטגית" שישראל מצפה לקבל ממנו, וספק גדול אם הוא יכול לספק לישראל את השלום המלא, ולהיפתח מהותית למערב (כמו סאדאת). הסיבה היסודית לכך נעוצה במבנה האוטוקראטי הסגור של המשטר הסורי המתבסס על עדת המיעוטים העלאווית ונספחיה, העלולה לחרוץ את גורלה במו ידיה אם תבצע שינויים מהותיים במדיניות הפנים שלה, הכלכלה והחוץ שלה. היא אינה מעוניינת "להכניס את הזבובים לחדרה" כפי שאמר פעם חאפט' אסד.
- יותר משבשאר רוצה הסדר עם ישראל הוא מעוניין בתהליך עצמו שייתן חותמת סופית ליציאה סורית מבידוד, יעניק לו חסינות מפני לחצים שונים, ובכלל זה לסלק את ידו מלבנון; יפתח בפניו אופציות להתחמק מבית הדין הבינלאומי לחקירת רצח חרירי.
נימוקי הנגד של המחייבים הם:
- בשאר כן ברצונו לשלום עם ישראל, הוא בשל לכך, הוא בטוח בעצמו לאחר 6 שנים בשלטון. אין לו את האילוצים שהיו לאביו (אשמת אובדן רמת הגולן, סוגית הירושה בזמן המשא-ומתן עם ברק). קל יחסית להגיע עם סוריה להסדר. רוב הנושאים סוכמו כבר בעבר "על הנייר" (כמו נורמליזציה, סידורי ביטחון) והמחיר ידוע וננקב ע"י 3 ראשי ממשלה לפחות: נסיגה מכל רמת הגולן, כמעט עד הסנטימטר האחרון של קו 4 יוני 67 ).
- סוריה אולי לא תוכל להתנתק מהר ובאופן מקיף מאירן, אבל קשריה עמה יצומצמו; חיזבאללה אומנם לא יפורק מנשקו, אך סוריה תוכל לעצור את הזרמת הנשק אליו, ובכך להחלישו ולסייע לייצוב המצב המדיני בלבנון. סה"כ יקטנו קווי החיכוך בין ישראל לאירן ולכך חשיבות לקראת המצב בו אירן תהיה גרעינית.
- סוריה תתנער מהטרור. בין השאר מכיוון שכלכלתה הרעועה זקוקה לסיוע והשקעות מהמערב.
השלכות הכניסה למשא-ומתן על הפלשתינים ועירק באשר לפלשתינים: מצד אחד ישנה הדעה המניחה שהאגף של אבו-מאזן דווקא מעוניין בתהליך משא-ומתן ישראלי עם סוריה שיסייע להמריץ את המסלול הפלשתיני להסדר; מצד שני ניתן להניח שהחמאס והארגונים הפלשתינים הקיצונים יראו בכך עדות שישראל נכנעת לבשאר, מוכנה לתת לו את מה שלא הייתה מוכנה לתת לו לפני מלחמת לבנון השנייה, וכי דרך הטרור הסורית הצליחה. ולכן אנו עלולים לראות התחדשות הטרור בצורה מקיפה, ובכלל זה של הג'יהאד העולמי, והכל בסיוע אירני מאסיבי .
בכל מקרה, קשה לראות את ממשלת ישראל (כשברקע התסיסה והויכוח הציבורי) מטפלת בו-זמנית בשני מסלולים ומגיעה להסכמים שבסופם תשלומי מחירים.
מבחינת עירק, אין לסורים כל השפעה ממשית על הנעשה בה ועל עיצוב עתידה. סוגית הגבול הסורי-עירקי היא מחוץ לתחום התהליך שבינינו לבין הסורים. השאלה החשובה, שקשה להשיב עליה בשלב זה היא איך ישפיע על סוריה המצב החדש שיתהווה בעירק אחרי יציאת האמריקנים? האם יתמוך או יכשיל הסדר אפשרי בין ישראל לסוריה?
מה יקרה אם ישראל לא תיכנס למשא-ומתן?
יש הטוענים שסוריה שהתרשמה מהישגי חיזבאללה תפתח במקרה זה במלחמה, בעיקר בטילים נגד העורף שלנו, ואזי לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנס לתהליך משא-ומתן איתם. אז למה לא להיכנס עכשיו למשא-ומתן ולחסוך את המלחמה ואבידותיה? לפי שעה אין בסיס מידע לגרסה זאת, ודומה שמדובר יותר בדחליל הפחדה שתכליתו לשכנע להיכנס מהר לתהליך משא-ומתן. אסד מודע לעליונות הצבאית הישראלית ולסכנה למשטרו והיה ויפתח במלחמה (מוגבלת, כוללת) נגד ישראל, ולכן הוא לא יזום מהלך צבאי נגד ישראל. זה לא אומר כמובן שצבא סוריה לא יתכונן לתרחישי הידרדרות שתחילתם ביוזמות ישראליות.
עם זאת חייבים לקחת בחשבון את הסכנה שבשלב מסוים (בהתאם להתפתחויות האסטרטגיות באזור) הסורים יתחילו להפעיל בהדרגה פח"ע מרמת הגולן בחתימה מאוד נמוכה שלהם. ואם יהיה תהליך משא-ומתן והוא יתפוצץ, האם אז נהיה עדים להידרדרות ולמלחמה ביוזמה סורית (בדומה ל"אינתיפאדה" לאחר כישלון "קמפ-דיוויד")? היו הרבה משאים ומתנים בינינו לבין הסורים בעשור הקודם וכישלונם לא הביא למעשי איבה. סביר שכך יהיה גם במקרה שלפנינו, מותנה כמובן בנסיבות שיהיו אותו זמן באזור. כעיקרון, נראה שהגורם המשפיע המרכזי במקרה כזה הוא הערכת יחסי הכוחות הצבאית הכוללת ולא כישלון דיפלומטי כזה או אחר במשא-ומתן.
"מה עושים" - מסקנות ומתווה עקרוני
לאור מכלולי שיקולים אלו נראה כי ישראל אינה צריכה להיכנס בנסיבות הנוכחיות לתהליך משא-ומתן להסדר מדיני עם סוריה. באילו נסיבות תשתנה הערכה זו? אם למשל, יהיו סימנים שמשטר בשאר מוכן להתחיל בתהליך של תפניות אמיתיות במדיניות הפנים והחוץ בנוסח סאדאת - תפניות הנובעות מהכרה סורית פנימית שזהו הנתיב הרצוי למדינה הסורית; יהיו התחלות ממשיות בהינתקות מהטרור וגורמיו; יהיה מהלך דרמטי בלבנון; מהפך דרסטי במדיניות האמריקנית; או שינויים במעמדה של אירן וקשריה עם סוריה. ואולי אם יהיו מחוות סוריות יוצאות דופן שקשה לחזותן עכשיו?!
זה לא אומר כמובן שבינתיים צריך לשבת בחיבוק ידיים. ראשית, רצוי לא להצטייר כסרבני שלום כרוניים. אין מניעה לטפח ערוצי הידברות שקטים, חצי מודיעיניים (אך בידיעת האמריקנים), ישירים או עקיפים, עם הסורים, על-מנת לשמור מגע, להתרשם, לא להתחייב. הכל על אש קטנה בלי להיגרר לתהליך הדברות מחייב, ובודאי שלא פומבי. למשא-ומתן ולמגעים יש דינאמיקה משלהם. אם יתברר שיש על מה לדבר עם הסורים והמגעים יתפתחו לכיוון חיובי אפשר יהיה גם לשנות את המדיניות של ישראל ולעבור למשא-ומתן יותר רציני.
דרך אפשרית היא גם לנסות ולחשוף את בשאר בקריאות פומביות של ראש הממשלה המזמינות את בשאר לירושלים עם עצמות אלי כהן. התגובה של בשאר תהיה קרוב לוודאי סירוב ואמירה שהוא יפגוש את ראש הממשלה רק בחתימת ההסכם. לא חסרות טקטיקות בתחום זה. יתר על כן, ניתן באמצעות כוח האו"ם ברמת הגולן להציע לסורים מחוות הדדיות להורדת מתיחות ומניעת מיסקלקולציה: לדוגמא, נודיע להם על תרגילים צבאיים גדולים ברמת הגולן, ונצפה מהם לתגובה באותה מטבע.
שנית, יש לגבש מדיניות הרתעה כלפי סוריה, כולל מול מהלכים סורים "קטנים" בדמות פח"ע מרמת הגולן. כל פח"ע ברמת הגולן פירושו פגיעה קשה בתיירות ברמת הגולן ובפיתוחה. המוטו צריך להיות (בצד כמובן מוכנות צבאית ועדיפות לכיסוי מודיעיני): כל פעולה אלימה קטנה שתבוא מהצד הסורי של רמת הגולן, פירושה הכרזת מלחמה על ישראל.
ברמה הגבוהה יותר, ישראל צריכה להיכנס לדו-שיח אסטרטגי עם ארה"ב על הכלת האיום הסורי-אירני (נקודת המוצא היא שסוריה לא תפנה למהלכים כוחניים משמעותיים אלא אם הנחת העבודה שלה היא שיש לה גיבוי אירני). המוטו כלפי האמריקנים עשוי להיות זה: לפי שעה אתם אומרים לנו שלא "לדבר" עם סוריה (אלא אם כן יש לכם רעיונות אחרים?!), אבל בשאר מאיים במלחמה. לכן, בואו ונגבש מדיניות הכלה והרתעה אזורית, אולי עם פרטנרים נוספים.
שלישית, בכל מקרה יש לגבש כבר עכשיו (בבחינת "תוכניות מגרה") מדיניות כלפי הסדר אפשרי בעתיד בינינו לבין הסורים. נקודת המוצא שלו היא (להבדיל מהעבר של שנות ה-90) שכל הסדר צריך להיות בעל שני רבדים: הרובד הבילטראלי הישיר בינינו לבין סוריה (רובד השלום) והרובד האסטרטגי האזורי שצריך לשרת את היעד האסטרטגי של ההתמודדות עם כוחה העולה של אירן. ברובד האסטרטגי מסגרת הטיפול אינה בידי ישראל. המסגרת מצויה בידי ארה"ב, ועמה יהיה לקיים דיאלוג על כך.
רביעית, במה שנוגע לצד הבילטראלי הישיר בינינו לבין סוריה, עמדת הפתיחה שתגובש צריכה להיות שונה במהותה מזו שאומצה בעקבות "הפיקדון של רבין" ב-1993, ולשקף גישה חדשה המשקפת את כל השינויים המפליגים שהאזור עבר. עיקריה:
- הריבונות על רמת הגולן אינה ישראלית. היא סורית.
- אבל, נגמר עידן "המחיר שעל ישראל לשלם הוא ידוע". אין יותר "פיקדון"; אין יותר דבר כזה הנקרא "גבול ה-4 יוני". המחיר לא ידוע! הוא יהיה תוצר של פשרה והמחירים שסוריה תהיה מוכנה לשלם.
- משכי זמן ארוכים ביותר (הרבה מעבר לשנים בודדות) למימוש ההסכם, בשל הזמן הרב הנחוץ למימוש השינויים ברובד האסטרטגי. במסגרת זאת הפיכת רעיון החכירה לעמדה ישראלית.
- בחינה וזיקוק של כל הרעיונות על הפיכת רמת הגולן לפארק של היי-טק עולמי; מרכז יין עולמי; הקמת אתרי סקי בינלאומיים (בנוסח "שלושת החרמונים" - הישראלי, הסורי והלבנוני) וכדומה.
