הלווייתו של טדי קולק המנוח המחישה לנו עד כמה איננו יודעים לערוך ולנהל טקסים במדינת ישראל.
אכן, מאמר זה עוסק ב"קטנות", בדברים שאינם משתווים לפרשיות השחיתות למיניהן או לשאר מחדלים, בצה"ל ומחוצה לו. ואולם, תמהונים שכמוני סבורים, כי נושא זה חשוב לכל הפחות כמו צפיה בתוכניות "כוכב נולד" או "נולד לרקוד". כבר אמר יהודי חכם, זאב ז'בוטינסקי, כי "מותר האדם מן הבהמה הוא הטקס".
נסעתי במכונית והאזנתי לשידור ההלוויה. בטקס הפותח, בכיכר ספרא, אמר הבן עמוס קולק "קדיש". ניכר בו בעמוס קולק, אדם בעל יומרות תרבותיות, כי מימיו לא ראה ולא קרא את ה"קדיש". הוא הקריא את המילים היהודיות העתיקות הללו באופן עילג ומשובש, התבלבל ונעצר, באופן מחפיר. אולי רק תמים כמוני סבור, כי אדם שאינו יודע על-פה טקסט כה קצר, בסיסי וכה חיוני בתרבות של עמו – לבטח לא פחות מ"נאום גטיסברג", שכל תלמיד אמריקני יודעו על-פה – אינו אדם משכיל ובן-תרבות.
אילו היה לנו ממונה קבוע לטקסים, היה הלה מכיר את הבורות הישראלית הנפוצה הזו ודואג בעוד מועד לכך שקולק הבן יתכונן ויקרא לפני הטקס, לפחות פעם אחת, את ה"קדיש". לא היה מזיק ללמדו את משמעות המילים הללו, שניכר בו כי לא הבינן, ובכך היה נמנע ביזוי המת והטקס.
בחשיבותו העצומה של ה"קדיש" בחיי העם היהודי הכיר אפילו הקומוניסט המושבע, חבר הכנסת ד"ר משה סנה המנוח, שבצוואתו הורה לבנו אפרים, קומוניסט בעל הכרה בעצמו באותם ימים, לומר קדיש בהלווייתו. סנה האב כתב בצוואתו, כי ברור לו שאנשים יתמהו מה לקומוניסט ול"קדיש", והסביר כי מי שאינו מבין את חשיבותו של ה"קדיש" בתרבות היהודית, אינו מבין יהדות מהי. אפרים סנה קיים את רצון אביו, ואמר על קברו הטרי קדיש – כראוי וללא שיבושים.
בהלוויית טדי קולק השמיעה יו"ר הכנסת, דליה איציק, דברי הספד. לא אעסוק בתוכנם, אלא רק בפתיחתם. איציק הקפידה לציין את שמותיהם ותאריהם של ה"מכובדים" שנכחו בהלוויה: נשיאת ביהמ"ש העליון, ראש הממשלה ואחרים. ואולם, אילו היה לנו ממונה קבוע לטקסים, היה הלה מבקש לבדוק מראש את הנאום הכתוב, למחיקת קטעים מביכים ואולי גם לעריכתו כראוי. איש כזה היה מונע ציון שמותיהם של "מכובדים", בידעו כי בהלוויה אין זה ראוי לחלוק כבוד לאיש מן המלווים. הכבוד שמור בהלוויה לנפטר לבדו, מה גם שבמעמד כזה אין "מכובדים" ואין "לא-מכובדים" וכולם שווים.
לאחר-מכן נשא ראש העיריה, אורי לופוליאנסקי, דברי הספד. הוא, לכל הפחות, נמנע מציון שמות הנוכחים המכובדים, לבטח עקב היותו יהודי דתי היודע פרק בהלכות ובמנהגים של אבלות ומספד. אך לופוליאנסקי לוקה במחלה הישראלית הנפוצה, של שיבושי-לשון בעברית. שמעתיו מבלבל את אופן ההגיה של וו החיבור, בשורוק במקום בשווא, ומשמיע שיבושי-לשון נוספים כמו "יש לך את" בפנותו כביכול אל המנוח.
אילו היה לנו ממונה קבוע לטקסים, היה הלה מבקש למסור לו מראש את הנאומים, ודואג לנקד בהם חלקים הידועים כמועדים לשיבוש ולסלק מהם שיבושי-לשון.
ממונה קבוע לטקסים היה דואג לאסתטיקה ולסדר הנכון גם בטקסים ממלכתיים אחרים, שבהם אנו מצטיינים באי-סדר, בערבוביה ולפעמים אפילו בביזוי הטקס והנוכחים בו. כדוגמה אזכיר את טקסי ההשבעה הנערכים בכנסת לממשלות החדשות. אלה מצטיינים במהומה ובביזיון, שאין להעלותם על הדעת בשום פרלמנט אחר בטקס כזה.
כל עם (מלבדנו) נוהג כבוד והקפדה יתירה בטקסיו ובסמליו, לבטח אלה הממלכתיים, ורואה בהם סממנים חשובים לכבודו הלאומי. אנו זקוקים איפוא לממונה קבוע על נושא חשוב זה. בעבר היה לנו "שר הטקס", פקיד בכיר במשרד החוץ שטיפל כראוי בעניינים אלה, ששמו רחבעם עמיר. יכולתו הופגנה היטב בביקורו של אנואר סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, שבמהלכו היה צורך "להחליק" וליישר מראש נקודות רגישות רבות, ובטקסים חשובים אחרים.
כיום נראה שהנושא הוזנח, אם מטעמים תקציביים ואם בשל יהירותם של אנשי-שלטון למיניהם הסבורים כי "למה מי אתה שתלמדני כיצד לנהוג וכיצד לדבר".מה לעשות, ודברים שבמדינות אחרות הם מובנים-מאליהם, נתונים אצלנו בידי השיבוש והבורות.
האדם שימונה לתפקיד זה זקוק לא רק להבנה מעמיקה בענייני טקס, אלא גם בידע בענייני נימוסים והליכות, ממלכתיים ואישיים, בכישורי מגע אנושי מעולה וביכולת להכתיב את דרישותיו גם לבכירי השלטון.
לתשומת ליבם של יו"ר הכנסת ושל ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים.
