מיד לאחר שקראו את פסק הדין שניתן בעניינו של ח"כ חיים רמון, הנידו חכמי המשפט את ראשם בהשלמה עם הבלתי נמנע וקבעו כי סיכויי רמון בערעור קלושים. הטעם שניתן לכך הוא שפסק הדין רובו ככולו מבוסס על ממצאים עובדתיים. בית המשפט האמין למתלוננת ולא האמין לרמון. מאחר שהיה על בית המשפט לבחור בין שתי גרסאות הוא בחר בגרסה שנראתה לו המשכנעת ביותר -"מעבר לכל ספק סביר".
רשימה זו אינה עוסקת ברמון אלא, באופן כללי, בסיכויי הערעור הקלושים של המערערים במדינת ישראל. גם מבלי להיזקק לסטטיסטיקה רשמית ידוע לכל שרובם המכריע של הערעורים המתבררים בבתי המשפט המחוזיים ובבית המשפט העליון נדחה. אם קיים נושא הפוגע קשות באמונם של רבים מעורכי הדין והמתדיינים במערכת המשפט, נושא זה הוא נושא זכות הערעור אשר בפועל כמעט ואינה קיימת.
בתי המשפט אינם אוהבים ערעורים, פליליים ואזרחיים, ועושים ככול שביכולתם להרתיע בעלי דין מלערער. לצורך זה הם המציאו סדרה של כללים חסרי כל היגיון ותוקף מוסרי על-מנת להצדיק את קביעתם הנדושה המסתכמת בדרך כלל במילים "נחה דעתנו שדין הערעור להידחות". בלשון עורכי הדין קרויים ערעורים אלו גם בתואר המקוצר ערעורי "נחה דעתנו".
כל עורך דין יכול לתאר הופעה בערעור ממשי ורציני שהגיש על פסק דין ואשר נדחה כלאחר יד ובטרם הבין בעל הדין כי ערעורו נדון בכלל. קיימים אומנם גם הרכבים בבתי המשפט המתייחסים ברצינות לזכות הערעור, אבל התחושה היא שבתי המשפט מחפשים סיבות שלא לדון בערעור לגופו של עניין. למערערים בהליך פלילי יש לפחות "יתרון" בכך שאי אפשר לאיים עליהם בהוצאות אם לא יוותרו על הערעור.
נחזור לעניין רמון. אכן הכלל העתיק ביותר בערעור הוא הכלל הקובע שבית המשפט לערעורים אינו מתערב בממצאים עובדתיים ובמיוחד כאלו המבוססים על מהימנות עדים, אם כי הוא עשוי להתערב ביתר קלות אם המסקנות העובדתיות אינן נובעות מראיות שנקבעו כמהימנות. האסמכתא לכלל היתה כי בית המשפט הראשון ששמע את העדויות יכול היה להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ולקבוע את מהימנותם מתוך התרשמות זו, יתרון שאין לערכאות הערעור.
לטעמי הכלל "המקודש" בדבר יכולתו של השופט "להתרשם" כראוי ממהימנותו של אדם המעיד בפניו, אינו אלא דבר הבל במסווה של למדנות משפטית. אין לשופט יכולת לקבוע על סמך התרשמות מי אומר אמת ומי משקר. אין בנמצא מחקר המבסס יכולת מופלאה על אנושית זו של שופטים. ניתן לגרוס את ההיפך הגמור, דהיינו, ששופט המבסס את קביעותיו על התרשמות חיובית או שלילית מועד הרבה יותר לטעות. קביעות כגון, עדותו של העד היתה עקבית, שוטפת, קוהרנטית וללא סתירות עושות רושם רב על ההדיוטות, אך מי שמבלה את ימיו בבתי המשפט מתרשם מהן הרבה פחות.
בניגוד לכלל בדבר יכולת ההתרשמות האל אנושית של שופטים מ"אותות האמת" בעדויות שהן בחרו להאמין להן, מן הראוי היה לקבוע שממצאי מהימנות עדים ייקבעו על סמך כללי היגיון ושכל ישר. גם השיטה של דחיית גרסה במלואה רק מפני שגרסה אחרת נראית מהימנה יותר הינה שיטה קלוקלת. העובדה שעד אחד משקר אין משמעה שהעד המוסר גרסה סותרת אומר את כל האמת, או שאין חלקים בעדותו של העד ששיקר שהם אמיתיים. השיטה של בחירה בין גרסאות נקוטה על-ידי שופטים המעוניינים לחזק ולשריין את פסק הדין מפני ערעור ודבר אין לה עם חשיפת האמת.
אדגים את קביעותי בהתייחסות למשפט רמון אך זאת רק כדוגמא אקטואלית וללא יומרה לקבוע מסקנות. ברור שלא היתה סיבה לקבוע שהמתלוננת שיקרה, לא מפני "הרושם" שהותירה אלא מפני שלא היה לה כל מניע לשקר. החשש היחיד היה שמא חקירה נמרצת ושאפתנית מדי והלחצים שהופעלו עליה גרמו לה להקצין מעט את העובדות וחשש זה הוא החשש שיש לבדוק למרות מהימנותה.
מאידך, ברור גם מהקביעות העוינות של השופטים, שהתנהגות הנאשם רמון לאחר מעשה הנשיקה היתה התנהגות של מי שהאמין שכל האירוע היה רצוי למתלוננת והוא היה משוכנע שיוכל להמשיך בקשר עמה. בין אם האמינו השופטים לרמון ובין אם לאו, היה עליהם לדון בעובדות אלו, שלא היו שנויות במחלוקת ולנסות להסיק מהן את המסקנות בדבר ידיעתו של רמון את עובדת התנגדות המתלוננת למעשהו.
לבל נחפז להסיק מסקנות יש לומר כי יתכן שלאחר ברור נוסף, ייקבע שרמון היה חייב לברר את יחסה של המתלוננת לפני מעשה, או שהתנהגותו המאוחרת מלמדת שהוא הניח שלמרות התנגדותה למעשה היא תשמח לקיים אתו קשרים בעתיד- הכול אפשרי, אך מוכרחים לברר באמת את העובדות ולא להסתפק בהכללות.
לא מכבר קראתי את פסק הדין הידוע בעניינו של אל"מ [כתוארו אז] עאטף זאהר. הנאשם כפר כפירה גורפת, שקרית וחסרת כל הגיון בהאשמות וטען שמעולם לא קיים יחסי מין עם המתלוננת. מאחר שעדותו בנושא נסתרה באופן ברור ניתן היה לצפות כי יורשע בכל האישומים.
אף על-פי כן, בערעור זוכה עאטף זאהר בחלק מהאישומים באשר ראיות חיצוניות גרמו לשופטים להטיל ספק אם היה מודע להתנגדות המתלוננת ליחסי המין, במספר אירועים מאוחרים. שופטי בית המשפט הצבאי הבינו שהנאשם נדחף לכפירה כללית מטעמים הזרים למשפט ועליהם לבחון את הראיות האחרות ביחס לכל אירוע בנפרד ולא לעשות לעצמם חיים קלים בכך שיקבעו כי הוא שיקר ולכן הם מאמינים בכל למתלוננת. כך בית משפט רציני צריך לפעול ולמרבה הצער במקרים רבים מדי אין הוא פועל בדרך זו ובוודאי שלא בערעור ולכן,כפי שנאמר, "סיכויי הערעור קלושים".
