הכרעת הדין המרשיעה של חיים רמון מעוררת רושם כבד שהשופטים גמרו אומר לכפות את פסק הדין הזה על ערכאת העירעור ויהי מה.
רק שחור ולבן. אתה מחפש טיפה אפור - אותו אפור שממנו עשויים החיים - ולא מוצא.
אבל אסור שהשחור לבן הזה יסיח את הדעת מכך שההרשעה עצמה מבוססת על הנמקה בעייתית.
שכן, נימוק מסויים בהכרעת הדין של השופטים, המבסס קיומו של אחד מיסודות העבירה שבה הורשע חיים רמון - אותו נימוק עצמו מקפל בתוכו ספק סביר בקיומו של יסוד אחר של אותה העבירה.
במה דברים אמורים:
השופטים מנתחים את סעיף 348 ו' לחוק העונשין וקובעים, שעל-מנת שניתן יהיה להרשיע אדם בעשיית מעשה מגונה, צריך שבנוסף ליסוד הפיזי של המעשה עצמו (ולענייננו, נשיקה והחדרת הלשון) - צריך שיתקיים באותו אדם גם היסוד הנפשי של רצון להשיג את אחת המטרות הנקובות בסעיף: "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
אגב, במקום אחר בהכרעת הדין קובעים השופטים כי: "נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה".
קביעה זו של השופטים נראית מוזרה משהו וכניסיון לקצר את הדרך. שכן עולה ממנה, לכאורה, כי די שיוכח היסוד של "נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה", כדי שניתן יהיה להרשיע אדם בעבירת מין.
אבל הרי אותם שופטים עצמם קובעים, כפי שראינו לעיל, שלצורך הרשעה צריך שיתגבש גם היסוד הנפשי (המטרה להשיג "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים").
כך או כך, בסופו של דבר קובעים השופטים כי:
"קיומו של היסוד הנפשי במקרה שבפנינו מוסק באופן חד-משמעי מהמעשה עצמו, אופיו, דרך ביצועו והנסיבות הכרוכות בכך, כפי שנקבע על ידינו".
במילים אחרות, השופטים מסיקים "באופן חד-משמעי", שהנשיקה והחדרת הלשון של הנאשם אל תוך פיה של המתלוננת נעשו במטרה להשיג בכך "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
הלשון הקטיגורית של השופטים אינה משאירה פתח לאפשרות שמא חיים רמון עשה את שעשה לצורך השגת מטרה אחרת - שאיננה "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
אלא שבמקום אחר בפסק הדין משאירים השופטים פתח - רחב למדי - לאפשרות שמא חיים רמון עשה את שעשה לצורך השגת מטרה אחרת (שאיננה "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים").
נבהיר:
השופטים מנתחים את טענת ה"טעות בעובדה", ואינם מקבלים הטענה של רמון שהוא סבר בטעות שקיימת הסכמה מצד המתלוננת לנשיקה.
וכך קובעים השופטים בהכרעת הדין:
"כפי שציינו, אין מדובר בקשר אישי מתפתח מכל סוג שהוא וגם לא ברצף של ארועים, אלא במפגש אקראי קצר מועד, בין שני אנשים, במקום שירותה הצבאי של המתלוננת. מפגש זה אינו יכול להוביל למסקנה בדבר הסכמה למעשה שרקעו מיני. אם ביקש הנאשם להפוך את הקשר לאישי, מחוייב היה לברר את רצונה של המתלוננת ולוודא, שקיים מפגש רצונות.
תיאוריה של המתלוננת בדבר ההפתעה שנחתה עליה שעה שהנאשם נשק לה והחדיר את לשונו לפיה וההלם שנגרם לה עקב כך, משמיטים כל בסיס אפשרי להסכמה מצד המתלוננת.
מעשיו של הנאשם נעשו, איפוא, לא מתוך טעות כנה, אלא מתוך אדישות לקיום הסכמה מצד המתלוננת".
ועכשיו נמקד מבט למשפט קצר אחד מתוך הציטוט הנ"ל:
"אם ביקש הנאשם להפוך את הקשר לאישי, מחוייב היה לברר את רצונה של המתלוננת ולוודא, שקיים מפגש רצונות".
ובכן, מה אנחנו רואים כאן? אנחנו רואים שהשופטים עצמם ערים לקיומה של אפשרות מסויימת, שהנאשם רצה כאן "להפוך את הקשר לאישי".
נכון, השופטים מלקים את חיים רמון על הדרך שבה נהג (בכך שלא ברר תחילה קיומה של הסכמה וכו' וכו'). אבל כפי שאנו רואים, השופטים אינם מבטלים מכל וכל את קיומה האפשרות המסויימת, שחיים רמון עשה את מה שעשה במטרה "להפוך את הקשר לאישי" (כלומר, לקשר רומנטי).
במילים אחרות, השופטים אינם מבטלים את קיומה האפשרי של המטרה "להפוך את הקשר לאישי", אלא את הדרך שבה נהג חיים רמון להשגת אותה מטרה.
ואם אכן קיימת אפשרות מסויימת - שהשופטים עצמם ערים לה - שחיים רמון עשה את מה שעשה במטרה "להפוך את הקשר לאישי" - כי אז חודר בכך הספק הסביר אל קיומה של המטרה האחרת הפלילית (כלומר אל הקביעה הפסקנית של השופטים שחיים רמון עשה את שעשה למען "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים").
ובמשפט פלילי, חיים רמון זכאי ליהנות מן הספק הסביר הזה, ויש לזכות אותו מחמת הספק.
בפתח הדברים באנו בטרוניה על שהכרעת הדין המרשיעה היא רק שחור ולבן ללא טיפה אפור. אין זה אלא ששופטיו של רמון ראו אל מול עיניהם את דבריו של השופט חשין - אותו חשין שמגן עתה בתקשורת על הכרעת הדין שלהם - שקבע פעם באחד מפסקי הדין שלו כדברים הללו:
"דרכו של המשפט היא דרכה של הגיליוטינה: חיתוך חד, קביעה נחרצת, הכרעה לכאן או לכאן, זכאי וחייב, טוב ורע, שחור ולבן, צד זוכה וצד מפסיד".
האמנם?
בשולי הדברים אעיר: בעבר פרסמתי ביקורת על התנהגותו של חיים רמון, והיא אכן ראויה לגינוי. אלא שעכשיו, משפורסמה הכרעת הדין, יש לבחון אם ההרשעה אומנם עומדת על בסיס משפטי איתן - או שמא אין הדברים כך.
