שני ארועים מכוננים, מלחמת לבנון השנייה וההינתקות שלפניה, חשפו את חולייה של מדינת ישראל, את קריסת מערכותיה הבסיסיות אשר לקו בחוסר תפקוד ובניוון. כיום על גיליון המחלה התלוי על 'מיטת חוליה' של המדינה כתוב: זקוקה לשיקום.
הצורך בשיקום יכולת הלחימה של צה"ל ובשיקום אזור הצפון מהריסות המלחמה והכנתו למלחמה נוספת בטרם יקדימו הקטיושות את המשקמים, הוא בבחינת קונצנזוס. כך גם הצורך לשקם את מערכות האכיפה והמשפט אשר נפגעו קשות על סיפה של מלחמת אחים בהינתקות. לאלו נוספות מערכות הזקוקות גם הן לשיקום כמו המערכת המוניציפאלית הארצית שזכתה לתואר 'מושחתת' מפי מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס (ראיון לבטאון לשכת עורכי הדין מרץ 07).
לרשימה זו אני מבקשת להוסיף מערכת, שעל פניה נראית לא שייכת ואולי אף שולית, אך זקוקה אף היא לשיקום. ייתכן ששיקומה ישנה את פניה של המדינה ויתן מענה לסוגיה המסעירה את הציבוריות הישראלית במשך שנים רבות. כוונתי לשיקום מערכת היחסים בין יהודים לערבים-פלשתינים ביהודה ובשומרון.
כדי להבהיר את כוונתי, עלי לחזור תחילה לימים עברו. לתקופה שלפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה וטרם חתימה על הסכם אוסלו הראשון. תקופה שבה כבר החלה התיישבות יהודית ביהודה ושומרון. באותם הימים ביהודה ושומרון שררו במקרים רבים יחסי כבדהו וחשדהו, בין יהודים לערבים. למשל, תושבי בית אל נהגו לקנות ירקות בחנות הירקות ברמאללה בדרכם הביתה מירושלים, את הרכבים תיקנו במוסכים ברמאללה, בעלי מקצוע בתחום הבנין מצאו את פרנסתם בהתיישבות היהודית המתחדשת, מרחק דקות ספורות מבתיהם. השכנים הפלשתינים אף הזמינו מתיישבים לשמחות משפחתיות.
גם בעין של הדיוט ניתן לראות את כשלונם הטוטאלי של ארגוני השלום
'השלום' בדמות הסכמי אוסלו, הרס למעשה ראשיתה של רקמה עדינה זו שהלכה ונרקמה בין יהודים וערבים ביהודה ושומרון. ההידברות הבסיסית נעלמה ואת מקומה תפסו תחילה האבן ולאחר מכן הרובה, המטען ובקבוק התבערה, וכן הגדודים השונים כמו גדודי אל-אקצה ואל קודס, שמשימתם העיקרית - רצח יהודים.
אל השטח הגיע באותם ימים עוד גורם שעד מהרה התברר כגורם מזיק, ארגוני 'השלום'. הללו הגיעו לשטח עם תקציבי ענק ובשורה בפיהם: קידום השלום בין הישראלים לפלשתינים. מדובר בארגונים רבים מאד, מאות אם לא יותר. למשל, תחת גגו של אחד הפורומים הגדולים ה"פורום ארגוני השלום הישראלי-פלשתיני" חוסים כ-120 ארגונים, בהם מפורסמים כמו: "בצלם", "קרן ישראל החדשה", "שלום עכשיו" וגם קטנים יותר. כידוע הפעלת ארגון כרוכה בתקציבים, בהעסקת עובדים בשכר, ובשכירת שירותים שונים כמו פרסום, יחסי ציבור, היסעים, תקשורת ועוד. מערכת פיננסית מרשימה הממומנת ברובה על-ידי גורמי חוץ כמו ממשלות זרות וגופים כמו כנסיות ועוד. למשל, רשימת התורמים לארגון "בצלם", שבו מועסקים כ-30 עובדים בשכר, הם: משרד החוץ הבריטי, משרד החוץ האירי, משרד החוץ השוויצרי, משרד החוץ הנורווגי, קרן פורד, קרן סיוע נוצרית בריטית וקרן סיוע נוצרית דנית ועוד.
כידוע רוב הארגונים עוסקים בנושא הפופולרי של הגנה על הפלשתינים מפני עוולות 'הכיבוש'. לפיכך ראוי היה במאמר מוסגר גם לשאול האם אין במימון זה התערבות פסולה של מדינה זרה בפעילות צה"ל העוסק בהגנה על אזרחי המדינה מפני הטרור?
כיום, שנים לאחר תחילת פעילותם, הגיע הזמן להציב את השאלה האם הם מצדיקים את קיומם? האם מי מהם השיג את יעדיו - קידום השלום? או שמא כדי לשמור על קיומם הם מנציחים את הבעיה שאותה באו לפתור?
גם בעין של הדיוט ניתן לראות את כשלונם הטוטאלי של ארגונים אלו. ביהודה ושומרון, ידם של ארגוני הטרור על העליונה. בבחירות 'הדמוקרטיות' שנערכו ברשות הפלשתינית זכה דווקא ארגון הטרור הקיצוני החמאס ולא 'הפייסנים והמתונים' של הפתח'. עיקר התעשיה הפלשתינית היא ייצור קסאמים וכריית מנהרות הברחת נשק ולא מפעלי היי-טק או מפעלים לייצור מזון וכו'. ועוד לא נגענו כלל במערכות החינוך ברשות הפלשתינית שעיקרן, הסתה נגד ישראל ויהודים ולא קידום הרפואה המדע והידע.
חמור מכך, לא רק שארגונים אלו כשלו בהשגת היעד, אלא הם גם מזיקים ומתסיסים בשטח. דוגמאות? למכביר. לאחרונה רכשו יהודים בחברון בכסף מלא את 'בית השלום', הנמצא על אם הדרך בין חברון לקריית ארבע. המוכר הפלשתיני רצה למכור, היהודים רצו לקנות, עיסקה פשוטה לחלוטין. מי מתנגד? שלום עכשיו. לטענתם העיסקה לא הושלמה והבית אינו של היהודים כי שר הביטחון לא חתם עליה. תחילה יש לשאול האם דרישה זו הגיונית? האם תושב ראשון לציון זקוק לחתימתו של שר הביטחון כדי להחליף דירה? האם מישהו שגר ברח' דיזנגוף רוכש לעצמו דירה באחוזה בחיפה, זקוק לחתימה של שר הביטחון? אם כן מדוע אזרח המדינה שגר בחברון זקוק לחתימה כזו של שר שהוא פוליטי? ראוי היה ששלום עכשיו ימחו על אפליית יהודים לעומת ערבים. כפי שערבי מורשה לרכוש בית בקציר כך צריך להיות הדין ליהודי בחברון. והנה, המחאה של ארגוני השלום היא דווקא נגד "כוונת 'המתנחלים' להתגורר ב'בית המריבה'", כלשונם. למרות שגם אנשי שלום עכשיו טוענים כי במקרה הגרוע ביותר מדובר למעשה בויכוח על בעלות שמקומו בבית המשפט, בכל זאת הם קוראים להפגין נגד כי "לא יתכן שהמתנחלים גוררים את צה"ל, את הממשלה ואותך, לתוך ההרפתקאות ההזויות והמסוכנות שלהם".
גורם מסכסך אמרנו?
דוגמא נוספת היא חרשה שבבנימין. חרשה מוגדרת מאחז בלתי מורשה. המאחז הוקם על אדמות סקר, אדמות שנבדקה אי שייכותן לפלשתינים פרטיים, לפיכך הן בבחינת אדמות מדינה ב'הליכים'. כדי להכריז עליהן כאדמות מדינה דרושה חתימת שר הביטחון פרץ, שכידוע, בעברו היה איש 'שלום עכשיו'. לכן הוא אינו מזדרז לחתום על ההכרזה ו'נימוקיו עימו'. חרשה נותרת בלתי מורשית.
ומי דורש את החרבתה? שלום עכשיו. אולי משום שיש צורך להצדיק את תקציבי הענק הזורמים אליהם מגורמים כמו האיחוד האירופי? אם שוחרי שמירת החוק היו שלום עכשיו, הם היו יוצאים למאבק נגד הבניה הבלתי חוקית המאסיבית במזרח ירושלים אבל כפי הנראה הכסף הזורם אליהם מכוון נגד בניה יהודית ולא נגד בניה בלתי חוקית ערבית.
זוית נוספת להפרעה ביחסים שבין יהודים וערבים ביו"ש, באה לידי ביטוי בתביעה שהגישו ערב החג תושבי שכונת מעלה רחבעם בנוקדים נגד מעריב. מעלה רחבעם, ע"ש שר התיירות שנרצח על-ידי מחבלים, רחבעם זאבי הי"ד, הוקמה בתוך הקו הכחול של הישוב נוקדים ועל אדמות מדינה. עובדות אלו לא הפריעו למעריב לפרסם כי מעלה רחבעם הינו מאחז בלתי חוקי היושב על אדמות פלשתיניות גזולות. בתביעתם דורשים אנשי מעלה רחבעם ממעריב לפצותם בין היתר בגין הנזק שנגרם ליחסים השוררים בינם לבין תושבי הכפרים מסביב.
כשלונם של ארגוני השלום להשכין שלום אינו אקראי אלא יסודי ועמוק וראוי היה שיעורר אותם לחשבון נפש ובדק בית, שכן מתברר כי גם נטילת מושכות השלטון בידי יוצאי הארגונים אינה מועילה להשגת השלום. כזכור, בכירי ממשלתו של אולמרט הם יוצאי ארגונים אלה. המשנה לרה"מ שמעון פרס הקים את מרכז פרס לשלום, שר הביטחון פרץ הוא איש שלום עכשיו ושרת החינוך יולי תמיר היא מבכירי שלום עכשיו.
כלומר, מדובר בכשלון טוטאלי. על כך יש להוסיף את הבזבוז הכספי הכרוך בפעילותם המיותרת של אותם ארגונים. אם היתה בהם הגינות הם היו צריכים לפרק עצמם מעצמם, אך לא נראה שזוהי כוונתם לפיכך על הציבור הישראלי לדרוש את פירוקם כמו גם את פירוקה של הרשות הפלשתינית המושחתת והמופקרת שאפילו שירותי ביוב סביר אינה מסוגלת לתת לאוכלוסיה המופקדת בידיה.
כחלק משיקום האזור יש להעביר את הדאגה לאוכלוסיה הפלשתינית לידי גורם אחראי. אולי להחזיר את הממשל ואולי לחשוב על אופציה יצירתית, כמו מסירת האחריות למי שהוכיח את עצמו בשטח, המועצות האזוריות ביהודה ושומרון. מדובר במערכות שהוכיחו עצמן בבנית הישובים ובדאגה לביסוסם על אף הקשיים. ייתכן שצה"ל בשיתוף המועצות יטפל בנושאים הכלליים כמו ביוב ותברואה וכו' ובתוך כל מועצה תוקם מחלקה לטיפול באוכלוסיה הפלשתינית של האזור. את המימון לפעילותה ניתן לגייס מאותם מקורות המזרימים היום כסף לארגוני השלום הכושלים. כך יגיע הכסף למימון הצרכים האמיתיים של האוכלוסיה הפלשתינית ולא לכיסם של מושחתי הרש"פ או לבתי החרושת לייצור נשק.
מדובר בשיקום ארוך טווח
כשמהשטח ייעלמו אותם ארגונים עתירי ממון ועתירי הכשרון לסכסך ולחרחר מריבות, יש סיכוי שהיהודים והערבים המדברים בשפה משותפת של אדמה, מרעה ועצי זית, ימצאו דרך לחיות זה לצד זה בשלום. ואולי, כשישררו יחסים אנושיים סבירים בין שתי האוכלוסיות, ניתן יהיה לטכס עצה כיצד לפתוח בפני פלשתינים שיהיו מעונינים בכך, אפיק ביטוי לאומי, לא על חשבון ישראל ובטח שלא במקומה.
