מערכת המשפט בישראל נמצאת במצב קשה, ויש שיגדירו מצבה כאנוש. הציבור, ברובו, כבר מביע חוסר אמון בה, ועד כדי כך מגיע חוסר האמון במערכת, שכמחצית מהציבור סבור שיש לשחד את השופט הדן בעניין מסוים על-מנת לזכות בדין.
מדוע הגיעה מערכת מפוארת זו לשפל כה חסר תקדים במעמדה עד כדי סכנה להמשך קיומה במתכונתה הנוכחית? דומה, כי גורמים רבים חברו לכך, ונמנה כאן בקצרה אך עשרה מהם:
מהירות על חשבון הצדק- דומה, כי בתי המשפט עברו תחת שרביט הנהגתו של אהרן ברק מטמורפוזיס: מתחנות-הצדק הם הפכו להיות מעבדות לטכנאות משפטית. כך, שופט שמחסל תיקים במהירות - מקודם ונוסק מעלה בסולם התפקידים, ואילו שופט שדן בתיקים שלפניו בכובד ראש ובמזג שיפוטי - סופג קיתונות של רותחין על ראשו, ולא זו בלבד שאינו מקודם, אלא שאף נגרעות הימנו הטבות להן הוא זכאי כגון: חופשות, שבתון, השתלמויות וכיו"ב.
כך, נוצרת ומתפתחת קהילת שופטים פזיזים, רשלנים וחסרי סבלנות, הדנים בתיקים שלפניהם כמי שקפאם שד. שופטים אלה רואים בבעלי הדין ובפרקליטיהם הטוענים לפניהם כגורמים המונעים קידומם, שהרי כל המרבה לחסל תיקים, הרי זה משובח.
הצרה היא שעם חיסול התיקים הסיטונאי מחוסלים גם בעלי-הדין ומחוסלות גם שאריות האמון שעוד נותרו בציבור כלפי מערכת המשפט.
רולטת המשפט- אומנם מדע המשפט איננו מדע מדוייק, אך עד לפני שנים ספורות ניתן היה לאמוד ולהעריך סיכויי ההתדיינות המשפטית בהסתמך על תקדימים- משפטיים והלכות מחייבות, שנוצרו והתפתחו במהלך השנים.
והנה, באיבחת-חרב חדה נתבטלה, למעשה, ההלכה המחייבת, כך שניתן לראות שופטים רבים בכל הערכאות הפוסקים לפי ראות עיניהם, תוך מושגים מעורפלים ומופשטים ("האדם נאור", "סבירות", "מידתיות", "אומד הדעת" וכו').
אכן, הנימוקים הנפוצים ביותר מפי שופטים בפסקי דין כיום הוא "נראה לי" וזוגתו "לא נראה לי". כך מנומקים פסקי דין בישראל, וכך נגרע האמון מבתי המשפט.
פסיקה פוליטית- בית המשפט העליון נטל לעצמים בשנים האחרונות את החירות והסמכות לדון, בין השאר, בעניינים פוליטיים, מטיף מוסר לנבחרי העם, וחורץ גורלות בענייני מלחמה ושלום, מדיניות פנים ומדיניות חוץ, ענייני דת ומדינה. כל העולם משפט.
דא עקא, שלשופט ביהמ"ש העליון אין את הידע, הכלים והזמן לעסוק בעניינים אלה שברומו של עולם.
ראינו למה גרמה פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין עזמי בשארה (הוכשר להבחר לכנסת, למרות מידע על קשריו עם מדינות אוייב, וכעת נחשד בריגול), בעניין ההינתקות (תוסיף לביטחון ישראל, וכולם רואים את התוצאות), בעניין ועדת וינוגרד (מסירת הפרוטוקולים מייד, הוראה שלא בוצעה וכמעט גרמה להתפטרות חברי הוועדה) ועוד ארוכה היא הרשימה ולא כאן נרחיב בה.
פסיקה פרקליטותית- בית המשפט העליון מורכב כיום ברובו המוחלט מיוצאי הפרקליטות ומערכת התביעה הכללית. אין בכך, כמובן, כל פסול באם היה מבוצע איזון כלשהוא במצבת השופטים, והיתה מתאפשרת קליטת עורכי-דין מהסקטור הפרטי. ברם, שופטי ביהמ"ש העליון בוועדה למינוי שופטים מתנגדים בכל תוקף למינוי עורכי דין ישירות לתפקיד שופטים בביהמ"ש העליון, ובמקביל, מתפתחת, בעת האחרונה, גישה פרקליטותית ואנטי סנגוריאלית מובהקת בבית המשפט העליון. כך, לדוגמא, באם בעבר הקרוב היתה מגמה בבית המשפט העליון להעניק הזדמנות ועוד הזדמנות לעסק הפועל ללא רשיון או היתר בטרם ינתן ציווי על סגירתו או הריסתו, הרי שכעת גליוטינת העסקים בבית המשפט העליון עובדת שעות נוספות, ומאות עסקים נסגרו ונהרסו בחודשים האחרונים באיבחת חרב, ללא מתן אפשרות נאותה להעלות טיעוניהם בפני ביהמ"ש העליון. אלפי עובדים הושלכו לרחוב, משפחות שלמות נקרעו, ויזמים ברחו לחו"ל.
כל אלה בוודאי כבר לא מאמינים בשיקול דעתו של בית המשפט, וחבל.
פסלות שופט- דומה, כי אהרן ברק הוא אשר התחיל במסורת של אי- פסילת שופטים מלשבת בדין. רק לעתים נדירות קיבל השופט ברק טענות פסלות שהעלו בעלי הדין (בעיקר סניגורים בתיקים פליליים). כך, קבע, לדוגמא, ביהמ"ש העליון, כי אף אם מוגשת תביעה או תלונה נגד שופט- אין בכך כדי לפוסלו מלשבת בדין בו התובע או המתלונן מהווים צד לדיון, ומאידך קבע כי אף אם עוה"ד המייצג צד הינו חבר קרוב של השופט, טס עמו לחו"ל מדי שנה ומתרועע עימו- אין בכך כדי לפסול את אותו שופט מלדון בעניין בו מייצג חברו עוה"ד.
אכן, דומה כי על הנשיאה החדשה, דורית ביניש, להביא להגמשת תנאי הפסלות, ולא לאלץ בעלי דין ומייצגים לקבל עליהם שיפוטו של מי שאיננו מקובל עליהם. בכך תתרום ביניש ללא ספק לעליית מפלס האמון של הציבור הרחב בבית המשפט על כל ערכאותיו ושופטיו.
שתלטנות שיפוטית- ביהמ"ש העליון מתערב בעניינים שונים הנתונים להכרעת רשויות שלטוניות שונות ולא להכרעתו. כך, לדוגמא, במקום לדחות העתירות בעניין גדר ההפרדה, על הסף, שהרי עניין זה נתון לשיקול דעתן הבלעדי של רשויות הביטחון, בחר בג"צ להתערב בעניין זה, ולאו דווקא במקרים בהם הראו העותרים פגם מינהלי חמור של רשויות אלה.
כך גם, לדוגמא, בעניין מתן רשיונות להפגנות מתערב ביהמ"ש לאחרונה יותר ויותר, תוך הבעת דיעה במהלך פסיקותיו (פסיקה הנוטה לשמאל ולחילונים, נגד הימין והדתיים), ומתערב בהחלטות הרשויות המוסמכות בעניין זה (רשות מקומית, משטרה, מד"א וכיבוי אש), וראה לעניין זה הרחבה בעניין הפסיקה הפוליטית בה עסקנו לעיל.
התעלמות מטענות הצדדים- עורך דין ממוצע, הנדרש לטעון ולהכין כתבי טענות, משקיע ימים כלילות בהכנת הטיעונים, מבצע סימולציות, עמל וטורח למצוא תקדימים וספרות משפטית, וסמוך ובטוח כי יעלה בידו לשכנע השופט בצידקת דבריו.
והנה, שוד ושבר, הוא נוכח לדעת עד מהרה כי במקרים רבים- עמלו ירד לטמיון. דעת השופט נעולה. הוא איננו מוכן לשמוע על תקדימים: "יש לי כבר דיעה בעניין זה וחבל לך על הזמן", אומר השופט. לא יעזרו לפרקליט המלומד שלל הטיעונים המבריקים שימציא, טיעונים המגובים בהלכות פסוקות ובספרות משפטית. בדרך עקומה מצאו להם שופטים רבים בישראל (אולי רובם, אך בוודאי לא כולם), את עזות המצח שלא לדון כלל בטיעוני הצדדים ולפסוק מנהמת לבם, תוך התעלמות מפסיקה מחייבת, מהלכות שניבנו נדבך אחר נדבך, מספרות מלומדים שהשקיעו מיטב שנותיהם במחקר משפטי.
חוסר התמקצעות(בכל הערכאות)- בתי המשפט בכל העולם המערבי נוטים להתמקצע על-פי ענפי המשפט השונים. כך, פרקליט שכל חייו עסק בתיקי סמים ומונה לכהן כשופט- ימשיך לעסוק גם בכהונתו זו בתיקי סמים ותיקים פליליים אחרים. הוא לא יעסוק בעניני תכנון ובנייה, מקרקעין, דיני עבודה, מסים, עתירות, המרצות פתיחה וכיו"ב.
בישראל, לעומת זאת, יתכן שמי שיטפל בתיק שנושאו עסקת מקרקעין סבוכה ביותר שעלתה על שירטון, ודרושה הכרעה שיפוטית בה, דווקא משפטן צעיר יוצא הפרקליטות הפלילית, שמעולם לא ערך חוזה מכר מקרקעין פשוט, ואת אשר למד בעניין- כבר הספיק לשכוח מזמן.
אין ספק, שלפתחה של ביניש רובץ הצורך הדחוף להביא להתמקצעות השופטים, כל אחד בתחום בו עסק טרם מינויו כשופט. כך, לדוגמא, עו"ד בעניני מסים לא יעסוק כשופט בתיקי סמים, ועו"ד שעסק בתיקי סמים לא יעסוק כשופט בענייני מסים. שופט שופט והתמחותו הספציפית.
העדפת מקורבים לשפיטה- זה כבר לא בגדר סוד. זו כבר איננה שמועה. רבים יודעים ומודעים לעובדה, כי בתי משפט השלום מאכלסים בקירבם שופטים רבים הראויים לכהן לא רק בבית משפט המחוזי, אלא אף בבית המשפט העליון. גם בתי המשפט המחוזיים מלאים בשופטים הראויים לכהן בערכאה הגבוהה, והם ממתינים שנים ארוכות להזדמנות לכך.
מאידך, למרבה הצער, קיימים שופטים בבית משפט העליון שקיים ספק לגבי כשירותם לכהן אף כשופטי שלום. למצב זה הגיעונו עקב המערכת הפרימיטיבית והנפוטיסטית למינוי שופטים. מינוי מקורבים לשפיטה הפך לחזיון נפוץ, ודומה כי כיום חשיבות הכישורים פחותה מחשיבות הקשרים. די להיות קרובו או מקורבו של שופט בית המשפט העליון על-מנת לטפס מעלה במידרג השפיטה.
חוסר יכולת לקבל ביקורת- דומה, כי אין מגזר בארץ שרוממות חופש הביטוי והביקורת כה גבוהה בפיו כמגזר השופטים בערכאות השונות. ברם, כאשר מגיעה הביקורת לסף ביתם- רבים מהם מסרבים להשלים עמה, מנגחים את המבקר, וטוענים כלפיו כי רצון מובנה לו לחבל במערכת ולהביא לקריסתה.
כך, שר המשפטים החדש, פרופ' פרידמן, ספג עשרות רבות של תלונות ואיומים מצד שופטים בעבר ובהווה (לגדיעת ידו, לדוגמא) בשל רצונו ברפורמות שישפרו אמון הציבור המערכת. כך, גם ראש לשכת עוה"ד, עו"ד שלמה כהן, סופג אש כבדה מצד נציגות השופטים בשל רצונו להמשיך במסורת משוב השופטים.
אכן, ככל שחוסר היכולת של השופטים לקבל ביקורת ילך ויתמשך, כך, מטבעו של עולם, כי יעורר התנגדות ציבורית וחוסר אמון.
משימה כבדה עומדת כעת בפני הנשיאה דורית ביניש. עליה להשיב את אמון הציבור במערכת המשפט. עליה ללוות את המערכת לחדר טיפול נמרץ לקבלת סיוע דחוף שיביא להתאוששותה והתגברותה על הכשלים שנתגלו בה. אכן, רובם של כשלים אלה הם פרי המעשים והמחדלים של קודמה בתפקיד, אך האחריות המלאה מוטלת כעת לפתחה.
אם אך תצליח ביניש להחזיר עטרת בית המשפט ליושנה- תיכתב ותיזכר לטוב בספר דברי הימים של הסטוריית המשפט הישראל. אם תיכשל, חלילה, עשוי חורבנה של המערכת להביא לחורבנה של המדינה כולה, ולא כאן המקום להרחיב על כך. לא עוד.
