הידיים ידי אולמרט

פרידמן מנסה להביא לשינוי בהליך בחירת פרקליט מדינה חדש, במקום ערן שנדר שהודיע על פרישתו בקרוב. יושם לב: שנדר לא נקב במועד, ולא בכדי. לכך נתייחס עוד בהמשך.

על-פי הנוהג שהוכנס לאחר מינויו הכושל של רוני בר-און לכהונת היועמ"ש, ועדת איתור שממנה הממשלה, אמורה להביא בפני הממשלה, להחלטתה, מועמד ראוי לכהונת פרקליט המדינה. במתכונתה הקיימת, היועץ המשפטי לממשלה הוא העומד בראש הוועדה, מה שאיפשר לו למעשה שליטה בבחירת זהות המועמד לתפקיד.

עכשיו מנסה פרידמן להוביל שינוי: בראש הוועדה יעמוד נציג אחר, ולא היועמ"ש, שיוסיף לכהן כחבר בוועדה; בוועדה לא יהא חבר נציג של הרשות השופטת; הוועדה תציג לפחות שני מועמדים, ומתוכם תבחר הממשלה את המתאים לה ביותר.

הנימוקים של פרידמן: ההכרח לקיים הפרדת רשויות, כולל בין היועמ"ש, שאמור לדון בעררים גם על החלטות פרקליט המדינה; מינוי פרקליט מדינה מצוי על-פי חוק בסמכות הממשלה, ולכן, הותרת ההחלטה בידי ועדת איתור, כמוה כהאצלת סמכות והעברת האחריות לוועדת איתור, ומאידך-גיסא, התפרקות הממשלה מהאחריות למינוי זה.

פרידמן לא מסתפק בהכנות הנ"ל. הוא פועל לסיום קרוב של כהונת שנדר. אם יצליח בכך, לא יוכל שנדר לסיים את הטיפול שבו החל: חקירת פרשת לאומי. ואם יבקש להישאר עוד כמה חודשים כדי לקבל את ההכרעות בתיק זה (מזוז מנוע מטיפול בנושא, עקב ניגודי עניינים), הוא לא יזכה לשיתוף פעולה מצד פרידמן, שכבר החל לחפש מחליף לשנדר. וכך תידחה ההכרעה לזמן ארוך.

עד פרשת בראון-חברון (1997) נבחר היועץ המשפטי לממשלה ומונה על-ידי הממשלה. מאז, ובעקבות המלצות ועדת שמגר בנושא זה, נקבע כי ועדת איתור היא שתאתר מועמדים ראויים לכהן כיועץ משפטי לממשלה והיא שתקיים בפועל את תהליך המיון והבחירה. הממשלה, שהיא הגורם המחליט והמוסמך על-פי חוק, תבחר יועץ מתוך רשימת המועמדים שיוצגו בפניה. הוועדה מורכבת מנציגי כמה גורמים: נציג הממשלה, נציג הכנסת, נציג הרשות השופטת שופט (בדימ.), נציג לשכת עורכי-הדין ונציג האקדמיה.

עכשיו מנסה השר פרידמן לערוך שינוי מהותי במבנה הוועדה, כך שבראשה לא יעמוד נציג הרשות השופטת (שופט בדימ.). כוונתו של השר, במילים פשוטות, היא: למנוע מנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שהיא-היא הגורם הממנה את אותו נציג-שופט (בדימ.), להכריע מי יעמוד בראש הוועדה. השר פרידמן חושש, ובצדק, שבידי ביניש תהא היכולת המעשית לתמרן ולהכריע מי ימונה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. את זאת הוא מנסה, ובצדק, לגדוע. אחרי הכל, נזכור נא:

• ביניש אינה אדם ישר. ביניש, למרבה הצער, טבלה ידיה פעמים רבות בשחיתות ציבורית. בעלה, עבריין מיסים, טרם הועמד לדין. ההכרעה תיקו של עו"ד ביניש נתונה גם עתה בידיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שבאופן מוזר למדי מחזיק תיק זה יותר משנה, ומתחמק בפועל מהכרעה;

• בית המשפט העליון הוא הגורם הדן בעתירות נגד היועץ המשפטי לממשלה. לכן קיים הכרח להקפיד על הפרדת רשויות, כך ששופטי בית המשפט העליון, ובהם דורית ביניש, יוכלו לשפוט משפט צדק גם בעתירות על מעשיו, מחדליו, החלטותיו, וטוהר מעשיו ופעולותיו של היועמ"ש, מבלי שירגישו מחוייבות כלפיו או שיחושו צורך לגונן עליו - בשל זאת שהשתתפו בהליך בחירתו.

לו היה פועל פרידמן רק לשם השגת המטרה הנ"ל, היינו: שינוי הרכב הוועדה, ניחא. ניתן היה להבין ולהשלים עם זאת. אלא שנראה שדרכו הפתלתולה נועדה לתמרן החוצה את מזוז מכהונת היועץ המשפטי לממשלה: אם בדרך של הדחה או התפוטרות; וזאת בד-בבד עם כך שהוא משתלט, למעשה, על הליך בחירת פרקליט המדינה.

נזכור נא, כי מזוז מכהן כשלוש שנים, מתוך קדנציה שהיא בת שש שנים. לכן מעלה הדבר חשש, כי כוונתו של פרידמן להביא להדחתו ו/או התפוטרותו של מזוז. אם יצליח במזימתו, עלול פרידמן להשיג: מניעת מיצוי הדין עם אולמרט (בפרשת לאומי), ולעכב לתקופה ארוכה את פתיחת שלוש החקירות הגדולות נגד אולמרט (פרשת כרמיה, מרכז ההשקעות, הרשות לעסקים קטנים). יודגש, כי פרידמן הוא בעל אינטרס אישי בהמשך כהונת אולמרט, כראש ממשלה. שכן נפילת אולמרט תביא, קרוב לוודאי, להפסקת כהונת פרידמן כשר משפטים.

בכל התהליך הזה נוטל אולמרט חלק פעיל. לראיה: הוא יוזם ו/או מאשר הבאת נושא לממשלה, כהצעת-החלטה. אולמרט הוא הקובע את סדר-היום של ישיבות הממשלה. מאליו מובן, כי אם היה מתנגד לכך, והוא אינו מתנגד, לא היה מביא את ההצעה לדיון והכרעה, והרעיון של פרידמן היה יכול להישאר וירטואלי.

השר פרידמן יוזם הצעת חוק לשינוי הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים. הוא מבקש להגדיל את מספר חבריה, ובמקביל לערוך שינוי מהותי עוד יותר באיוש המקומות בוועדה מצד הרשות השופטת: במקום שלושה שופטים מבית המשפט העליון, הוא מציע: נשיא בית המשפט העליון יהא חבר ועדה; ימונה שופט בית משפט מחוזי (בדימ.); ושופט בית משפט שלום (בדימ.).

היוזמה היתה יכולה להתקבל ברצון ובסיפוק, אם היה משלים את המלאכה, לרבות אם היה כולל בהצעה מינוי נציג או שניים מן האקדמיה. הניסיון שלו להרחיב את הייצוג מצד המערכת הפוליטית, חותר תחת טובת המערכת השיפוטית, וטוהרה - המצוי כיום במפלס הקרוב לים המלח, בעיקר בגלל שופטות כמו ביניש וארבל.

השר פרידמן דיבר רבות על ההכרח למנות שופטים בדרך ראויה ונקייה יותר, אך תוך זמן קצר הוא נכשל ביישום כוונותיו:

• מינוי בן-אור - עו"ד נאוה בן-אור, הנגועה בשחיתות משפטית ובעבריינות, מונתה, בלחצה של ביניש, לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי; השר פרידמן לא מנע מביניש מלהשתתף בישיבות הוועדה, למרות פנייתי אליו בנושא זה, ונגיעתה האישית והעניין האישי שלה במינוי בן-אור. ביניש פעלה תוך ניגודי עניינים חמורים, ואילו פרידמן כשל בעשיית סדר בוועדה בראשה הוא עומד. ייאמר כאן: פרידמן אינו צדיק גדול, בתחום זה. סוג הקשר שניהל עם פרופ' נילי כהן אמור היה לשלול ממנו לדחוף כפי שדחף, יחד עם ארנון (נוני) מוזס, את מועמדותה של נילי כהן לבית המשפט העליון. פרידמן לא נתן לכך גילוי נאות במאמרים שפרסם, באמצעותם ביקש לייצור דעת-קהל בעד המינוי.

• מינוי דיינים - פרידמן שיתף פעולה במינוי שורה של דיינים מקרב אנשי שס, באופן בלתי תקין שאף נפסל בסופו על-ידי היועמ"ש, ומאוחר יותר בהסכמתו המאולצת.

• מינוי פוגלמן/חשין - פרידמן נתן ידו, בלחצה של ביניש, למינוי השופט עוזי פוגלמן לכהונת שופט בית המשפט העליון (בפועל), למרות שאין כמעט חולק על כך שפוגלמן אינו המינוי המקצועי האולטימטיבי – מבחינה מקצועית. פוגלמן ידוע בקרבתו היתרה לביניש. הקשר האישי ביניהם הוא-הוא שפתח בפניו את דלתות בית המשפט העליון. והוא לא היחיד. גם השופט דוד חשין קודם לעליון, במיוחד בשל קשרים ואינטרסים אישיים מצד ביניש - עקב שירות מושחת שסיפק השופט חשין, לעו"ד יחזקאל ביניש, בהליך משפטי.

גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לוקה בפעילותו. מזוז אומנם עושה יותר מקודמיו. אופן התנהלותו בחלק מהעניינים מעורר הערכה ואף הערצה. ואולם, במקביל הוא מתנהל באופן לקוי דווקא בכמה נושאים החשובים ביותר העומדים על סדר היום הציבורי:

• תיק עו"ד ביניש - מזוז נמנע מהכרעה בתיק זה, למרות העבירות הפליליות החמורות שביצע עו"ד יחזקאל ביניש בפרשת התזמורת הסימפונית ירושלים. מיליונים נעלמו מקופתה של התזמורת, ובחלק מהכסף בוצעו עבירות חמורות. חומר הראיות מצוי בידיו של מזוז. רשם העמותות המליץ לפתוח בחקירה. למרות כל זאת, מזוז משהה את ההחלטה, באופן החורג ממנהגו (מזוז נוהג "לחתוך" עניינים תוך זמן סביר), מה שמעלה את החשד כי מזוז חושש מביניש הנשיאה; או לחלופין - הוא מעדיף להחזיק בתיק זה כ"מאזן אימה" בינו לבין הנשיאה;

• מבקר המדינה – מזוז נמנע מהגנה פומבית על מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס. אולמרט, שליחיו וקלגסיו, התגוללו על מבקר המדינה פעם אחר פעם, השמיצו, פרסמו לשון הרע, ואף ניסו לסכל מהלכי ביקורת. כך נהגו גם ביועצו של המבקר, ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי. היועמ"ש ראה כל זאת, ושתק. דמם של לינדנשטראוס ובורובסקי הותר והוקז. ולא רק הם. לא אפרט כאן באילו מהלכים מכוערים ומלוכלכים נקטו אנשיו של אולמרט נגד הח"מ, כדי לעצור את המשך החשיפות בפרשת אולמרט. אומר רק זאת: תעלולי אולמרט ושותפיו לא יועילו להם. אנחנו נמשיך במלאכתו.

מזוז לא פעל ציבורית ולא יצא להגנת המבקר ואנשיו, ובעצם – להגנת הציבור, גם כאשר כתבי ופרשני החצר של אולמרט, בהם נחום ברנע, בן כספית, אמנון דנקנר, אילה חסון-נשר ואחרים, פעלו באופן חסר אחריות ופלילי לכאורה, כשהטילו דופי אישי בלינדנשטראוס, ורמזו שהוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי. לא פחות. עכשיו מתחיל מזוז, שאולי לא הבין בתחילה שמדובר ב"חרב מתהפכת", לטעום מנחת זרועם של אולמרט ואנשיו. כדאי למזוז להפנים: פרידמן הוא הדוברמן התורן. הידיים המחזיקות ברצועה הן ידיו של אולמרט. וזו רק ההתחלה, שכן: אולמרט נואש. הוא חסר עכבות, וכדי להציל עצמו הוא עלול לנסות להחריב את המערכת המשפטית, וגם לבצע מהלכים מדיניים שאין מהם חזרה - הכל כדי לעצור את החקירות שבפתח ולמנוע העמדתו לדין פלילי.

• תיקי אולמרט – מזוז נמנע עד כה מפתיחת חקירות נגד אולמרט בפרשות הגדולות העומדות על הפרק. את תיק כרמיה הוא מחזיק בידיו כבר מפברואר 2006. מזוז קיבל ממני את התחקיר שחשפתי, וכן תלונה מפורטת עם כל המסמכים הנחוצים. גם במרוצת השנה הוא קיבל עוד ועוד מידע, אך בחר לשבת על הגדר.

עם חשיפת הפרשה סיכם מזוז עם המבקר שזה האחרון יבדוק ויעביר ממצאיו. המבקר מילא את חלקו. כבר במאי 2006 הועבר דיווח מסודר למזוז, כמתחייב מחוק מבקר המדינה, ובו נאמר כי קיים חשש לעבירות פליליות מצד אולמרט ושותפיו לאותם מעשים; באוגוסט 2006 התקיימה פגישה, ובה קיבל מזוז דיווח מפורט ממבקר המדינה על אודות מעשיו הפליליים של אולמרט בפרשת כרמיה. באותו מעמד הביע מזוז את עמדתו, לפיה אכן קיים חשש לעבירות פליליות, דבר המחייב חקירה משטרתית.

אלא שמזוז, כאמור, העדיף לשבת על הגדר. בתחילה אמר שהוא ממתין לדוח הסופי של מבקר המדינה. המתין והמתין, למרות שמבחינת החוק הוא כבר קיבל מהמבקר, כפי שמחייב החוק, את הדיווח המלא על חשש לעבירות פליליות מצד אולמרט, והיה עליו להורות על פתיחת חקירה, ללא שיהוי נוסף.

מזוז מושך זמן גם בימים אלה. עכשיו ממתינים בפרקליטות לפרקליט אחד שישוב ממילואים, לפרקליט אחר שיסיים "תיק דחוף אחר", ועוד נימוקים קלושים שלא נותנים הסבר מניח את הדעת, כיצד קורה שבמדינת ישראל נמנעת המערכת המשפטית, ובראשה מזוז, מהסתערות על הפושע הגדול מכולם, שמשתמש, ממש בימים אלה, בנכסים של ישראל - הכל כדי להציל את עצמו.

בידיו של מזוז הסמכות החוקית להורות על חקירת הפושע מס' 1: ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שקיבל שוחד, בפרשת כרמיה, בסכום של 480 אלף דולר ברוטו (330 אלף דולר נטו). פשוטו כמשמעו. המדובר בפרשת שוחד מן החמורות ביותר שהיו במדינה, לגבי איש ציבור בכיר ביותר. אולמרט עשה את שעשה כשכיהן כמ"מ ראש הממשלה. אין מדובר בחילוקי דעות על מחיר הבית בכרמיה - ויכוח שנובע מ"מחלוקת שמאים", כפי שמנסים לזרוע אולמרט ואנשיו להציג, אלא בראיות מוחשיות ובעדויות על ההנחה הגדולה שקיבל אולמרט, מצד אחד; ועל התמורה הבלתי-חוקית שסיפקו אולמרט ואנשיו, בהם אורי שטרית ועובד יחזקאל: "סידור" ההתרים בעיריית ירושלים להקמת פרויקט כרמיה.

בידי מזוז מצוי חומר מוכמן עצום ורב, שחשיפתו ברבים תכריע את המערכה הציבורית. וגם המשפטית. כל שנדרש ממזוז הוא: לעשות את מלאכתו וחובתו. להורות, מוקדם ככל האפשר, על פתיחת החקירה. ועיקר העיקרים: לשתף את הציבור במידע שבידיו, כדי שחברי כנסת ישרים יוכלו לומר את דברם.

מזוז נוקט סחבת גם בתיקים אחרים הנוגעים לאולמרט: פרשת הרשות לעסקים קטנים, ופרשת מרכז ההשקעות. מזוז אולי אינו מבין: הסחבת הנמשכת גורמת לכרסום באמון הציבור במערכת התביעה בראשה הוא עומד. יותר מזה: ככל שמצליח אולמרט לגרור רגליים ולתמרן את מזוז לנקיטת סחבת, כך גוברת תעוזתו של אולמרט, הנלחם את המלחמה הגדולה של חייו. ובצדק מנקודת השקפתו. וכדי לשרוד לא בוחלים אולמרט, אנשיו ומקורביו, בשום אמצעים. כולל פגיעה בבני משפחות של אלה העושים במלאכה; כולל בבעלי תפקידים בכירים.

איש רע ומסוכן הוא, האיש אולמרט. הוא שקרן, הוא מושחת מן היסוד, השוחד עיוור מזמן מזמן את עיניו. אבל, צריך תמיד לזכור: סופה של האמת לנצח. הצדק בו יבוא. וכך יהא גם הפעם. שוחרי הצדק יכריעו את אולמרט. המאבק יימשך עד מיצוי הדין (המלא) עם אולמרט ואנשיו. וגם עם העיתונאים שסרחו והונו את הציבור. בסוף הדרך יישב אולמרט בבית האסורים.