רפורמה - מילה יפה שפוליטיקאי משתמש בה כדי להלבין מעשה כוחני שעיקרו כפיית דעתו של בעל הכוח. רפורמה, או בתרגומה לעברית, בנייה מחדש, הינה תהליך מזיק כשמדובר על מערכות ניהול המדינה. התהליך מזיק בהיותו מתעלם מהעבר, שובר המשכיות של תהליכים, ויותר תחושת אי-ודאות לגבי העתיד, שהרי כל החלטה בהווה עלולה לעבור רפורמה מחר בבוקר.
חמור שבעתיים ביצועה של רפורמה על נושא שנידון לפני שנים בודדות, עבר תהליך יסודי בידי ועדה ציבורית, שבסופו ניתנו המלצות מנומקות. תהליך רפורמה כזו מייתר את הוועדות הציבוריות, אלו שהיו ואלו שיהיו, שהרי איזה אדם רציני ירצה להשתתף בוועדה שמסקנותיה ממילא ימחקו, בסבירות גבוהה, תוך זמן קצר.
מסקנות ועדת וינוגרד לנושא שכר לימוד באוניברסיטאות לא מצאו כן בעיני שר האוצר, אין בעיה - מונתה ועדת שוחט לצורך התאמת הנושא לרצונו של השר. וזאת עוד דרך המתכסה באצטלת הוגנות לכאורה, שהרי הוקמה ועדה. יש דרך יותר קצרה ובוטה - הצעת חוק ממשלתית התפורה לרצון השר.
שר המשפטים, שבועות בודדים אחר כניסתו לתפקיד, כבר רוצה ליצור רפורמה בדרך מינוי היועץ המשפטי לממשלה. זה שלפני שנים בודדות ישבה ועדה מכובדת, ועדת שמגר, שישבה על המדוכה ושמעה את כל מי שרצה לומר את דברו, ניתחה את הדברים ויצאה עם מסקנות מנומקות, זה לא מפריע לשר המשפטים.
ומדוע יש לשנות? כי השר חושב כך. זהו. אפילו לא טרח להתייעץ עם נשיא בית המשפט העליון (בדימ.), השופט שמגר, שעמד בראשות הוועדה.
כבוד שר המשפטים, אין זה תרגיל אקדמי. מונית להיות שליח ציבור והופקד בידך תחום מאוד רגיש. כל תהליך תיקון חייב להתבצע מתוך לימוד מדוקדק של העבר, ניתוח כל ההשלכות העתידיות של התהליך, וקיום דיון ציבורי רחב בנושא. ואנא זכור את הפתגם הערבי האומר כי החיפזון מן השטן...
בתהליכי בחירות קיים כלל כי כל שינוי אינו חל על התהליך הקרוב אלא רק החל שזה שאחריו, וזאת על-מנת למנוע מתפירת תהליכים מכווני בחירת אדם ספציפי. מן הראוי שכלל זה יחול גם כאן. אם שר המשפטים בא בניקיון כפיים, אנא יציע כי התהליך המתוקן לא יחול על בחירת היועץ המשפטי הבא, אלא רק החל מזה שאחריו. כך ידע הציבור כי אין כוונה להביא לבחירת יועץ משפטי נוח לממשלה בהרכבה הנוכחי.
כמו כן, יש לזכור כי היועץ המשפטי לממשלה הינו היועץ לרשות השלטונית הנקראת ממשלה, ולא לאנשים המאיישים תפקיד זה כרגע. יועץ משפטי אסור שיהיה נוח לבעלי התפקידים בממשלה, אלא נאמן לתפקידו הסטטוטורי ורק לו.
לכן גם הפשרה שנמצאה, למרות שהיועץ המשפטי הנוכחי מסכים לה, הינה לא ראויה. השאלה הנשאלת היא האם הממשלה הינה ועדת מינויים שבפניה יובאו מספר מועמדים לבחירה, והרי אז יכולה היא גם לסרב לכולם ולדרוש שיובאו בפניה עוד ועוד מועמדים, עד שיימצא המועמד הנוח, או שניתנת לממשלה רק זכות סירוב מנומקת למועמד שהוועדה מציעה, וזאת במצבים קיצוניים בלבד.
כלום לא למדנו כלום מפרשת בראון-חברון?
