הציבור הדתי-לאומי רואה עצמו כמנהיג את המחנה. בחומש נשמעה מוזיקה מעוררת, נערות ונערים חוללו בהמוניהם על הרחבה החשופה של הריסות חומש, ורוח של בין ערביים ציננה את הגבעות צרובות השמש. צה"ל חנה מסביב וצפה בעידוד מן הגבעות העוטרות את הישוב שנהרס עד היסוד. יהודים מאירי פנים, חבושי כיפות סרוגות ועטורי זקן לתפארה הסתובבו בינות למעגלי החוגגים וחייכו איש אל רעהו. נשים חבושות שביס צחקו ושמחו למראה הנוער המחולל. ראו כמה אנו טובים, נחמדים, ציונים, אוהבי ארץ ישראל. מי הם אלה שיגרשו אותנו מארץ אבותינו ואמותינו, עלה נעלה וירשנו את ההר, אמר הרב דרוקמן, בקולו שהתרפט מעצרות רבות, וההמון מחא כפיים בהתלהבות.
לצופה שאיננו ממועצת יש"ע הכל נראה כרמייה עצמית מהתחלה ועד הסוף, כמו העיין ביש"ע. היהדות הדתית לאומית לא מדברת אל העם בשפתו. היא לא יכולה להנהיג את העם שלא רוצה להישמע, להבין ולדבר כמו מנהיגי הציונות הדתית. כל עוד הציונות הדתית שומעת את עצמה מדברת אל עצמה בלבד לא יתרחש שום שינוי ביחס של הרוב היהודי אל המפעל ההתישבותי של הציונות הדתית. כל עוד הדוברים בכל אירוע הם אותם יהודים מגזריים, לא תזכה הצינות הדתית לתמיכה חוץ-מגזרית. הציונות הדתית מדברת בשפה של צדק אלוהי, של זכות אבות, של דטרמיניזם משיחי. הכל טוב ויפה ואולי אף צודק אבל לא רלוונטי.
הגיעה העת שהציונות הדתית לאומית תעלה אל דוכן הנואמים אנשים שידברו כמו אנשים מן הישוב, הישוב היהודי של כלל ארץ ישראל, לא רק יש"ע. אנשים שידברו ביטחון, כלכלה, חברה, אקולוגיה, בשפה המובנת בנתניה וגבעתיים, הרצליה, עומר ושדרות. אנשים שיסבירו ליהודים כי ישוב יהודה ושומרון, הנגב, הגליל והשפלה חד הם. שכולנו שותפים באותה מידה בבניין הארץ, וכולנו נשלם את המחיר על נטישת הארץ. אנשים שריבונות ישראל בארצו היא נר לרגליהם ולא אינטרסים מגזריים כמו בתי אולפנות מחד ואולמות תיאטרון מאידך.
מעל הכל הגיעה העת שהציונות הדתית תפסיק להביט בזלזול-מה ביהדות החילונית שעגלתה ריקה, כך הם אומרים. כי מי שמזלזלים בו נותן אור ירוק לגירוש גוש קטיף וגם להשמדת עמונה, גם להרס הנורא של חומש ושא-נור ובסופו של דבר לחמאסטן בירושלים.
