שרת החינוך (שלום עכשיו) לא מבינה במלחמות, ולכן הצביעה בעד המלחמה האחרונה (שלום אחר-כך). אבל בלימוד, חינוך ובייחוד בעולמם של הילדים עם צרכים מיוחדים, היא חייבת להבין.
על-פי הדיווח של רותי אברהם, כאן ב-Nfc, דחה בית המשפט העליון את עתירתם של אלו"ט וארגוני סיוע נוספים לילדים עם מוגבלויות, אשר דרשו מימוש ומימוש כאן ועכשיו, בכל רחבי הארץ, של תוכנית שילובם של ילדים עם מוגבלויות, בגילאי 3-4, במסגרות החינוך הרגילות, תוך מתן סיוע מיוחד לילדים אלה בשירותים ובשעות הוראה מיוחדות – והכל חינם.
כן אני מכיר קצת את הבעיה הזו אישית, במעגל המשפחתי ה"שני" שלי, יש ילד מיוחד, עם צרכים מיוחדים, אני ראיתי ואני רואה בהשתאות ובפליאה את התמודדותם של ההורים, עם צרכיו של הילד המיוחד הזה (אשר כרונולוגית הוא כבר בוגר אך לעולם יישאר ילד), וחושב שאם מישהו זקוק לסיוע רב יותר ולפרגון ממלכתי רב יותר, הרי הם הילדים המיוחדים האלה, והוריהם הנפלאים.
בית המשפט לא מצא פתרון שיפוטי לבעיה, לבו נשבר, אך ידיו הכבולות תמכו בהחלטת משרד החינוך.
לא ניתן להפעיל כזו תוכנית ביום אחד בכל רחבי הארץ, קיימות מגבלות תקציביות (לדעתי גם מגבלות ארגוניות), אשר מחייבות יישום בהדרגה של התוכנית, לדעתי גם אם היה כל הכסף הרי שיישום מיידי כלל ארצי, מסכן את כל המהלך, באשר הקשיים והכשלים מתגלים אז בבת אחת בכל היישובים, קשה אז להבחין בין כשלים בתכנון לבין כשלים בביצוע, ואז קיים סיכון שכל התוכנית תרד לטמיון, וכאשר תוכניות נגנזות עקב כישלונן, לוקח זמן רב עד שהן עולות שוב על שולחן הדיונים, מאימתה של הכוויה ההיסטורית.
לא, אין מדובר כאן באפליה על-רקע דתי, כמו תוכנית אחרת שנוזמה מכוח חוק, תקנות והחלטה של בג"צ להפלות (להפלות זה מינוח שלי) ילדים חרדים מסוימים, אשר אף אם לומדים הם בסמוך לבתי ספר אחרים אשר נכללו בתוכניות של הרשויות, לא יקבלו ארוחת צהריים חמה.
במקרה של הילדים עם צרכים מיוחדים מדובר בתוכנית מודרגת, אשר החלה, כדין, ביישובים בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך, באופן שוויוני בכל היישובים בהם מופעלת התוכנית, מתוך כוונה לסיים את היישום, בדרגה, במועד שנקבע מראש, בתוך כשלוש שנים.
ואומר השופט רובינשטיין בפסק הדין היום "בתיק זה אין קולו של המשפט זהה לקול הלב. קול הלב – ובעניין זה לא צריך שיהא הבדל בין ליבו של מי מתוכנו השופטים לליבו של שר החינוך או שר האוצר, של עובד משרד החינוך או עובד אגף התקציבים – קורא בצעקה, כי שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בני 4-3 במסגרות החינוך הרגילות צריך להיעשות במהירות".
"אלא", אומר רובינשטיין, "שאין בכך כדי לומר, בקולו של המשפט, כי פרשנות משרד החינוך, לפיה ההחלה תהא הדרגתית – כפרי קביעתו של המחוקק הראשי, הוא ולא אחר - היא בלתי סבירה באופן המאפשר התערבותו של בית משפט זה".
כך נרצה לראות את שופטינו, אף אם מקבלים הם החלטה, קשה המוכתבת על-פי דין, והדין אינו עד כדי כך שגוי על-מנת לפסלו בהחלטה שיפוטית (על אף הסמכות עקרונית הקיימת לבית המשפט לעשות כן) הרי שמנגינה, המוזיקה משדרת החלטה הקשה על השופט כקריעת ים סוף, החלטה של הרע במיעוטו, החלטה כואבת ומייסרת. (וראינו גם פסקי דין שחצניים בנושאים דומים, שם האפליה היא על רגע חרדי לגמרי, אשר רק יד הגודעת במחי יד ידיים אחרות, יכולה היתה לשימם על נייר של בית המשפט העליון, במדינת ישראל היא מדינת היהודים, ורק ידה המושטת של חברתו הבכירה של אותו שופט יכלה הייתה לדחות בקשה לדיון נוסף בפרשה).
אך לא רק סימפטיה קיבלו ההורים הנהדרים האלה, בית המשפט מצייד אותם בצידה לדרך: "כך יש לדעתי מקום לבדיקה פרטנית של אותם מקרים קשים במיוחד שבהם אין ידה של המשפחה משגת ואיתרע מזלם שלא להימצא ביישובים שהצווים הוחלו לגביהם, כדי למצוא פתרונות מקומיים. שנית, כמובן בידי העותרים לפנות למחוקק להקדמת מועד התחולה משנת תש"ע, ואולי תימצא האוזן הקשבת; אין המדובר בסכומים שבשמים אל מול כלל תקציב החינוך... בנתון לכך, אצטרף בלב כבד לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה, שניתנה אף היא בלב כבד".
השופט רובינשטיין דוחה את העתירה, אך הוא דופק על דלתה של שרת החינוך כאומר לה: הלו גברתי, תבדקי טוב טוב אם כל הסיפור התקציבי הזה, איננו לוקש, וחוץ מזה מציע השופט לשרה, המשיכי לקדם את התוכנית הגדולה על-פי לוחות הזמנים שהוגדרו, אך במקביל אנא תני פתרונות מקומיים, ונקודתיים לשכבות החלשות.
ומוסיף ואומר בפועל כבוד השופט, להורים היקרים, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, היה, ותסגור השרה את דלתה, היה ותאטום השרה את ליבה, אז תעזבו אותה, דברו ישירות עם בעל הבית, עם המחוקק, פעלו לשינוי החוק, תלמדו מנהרי.
ולסיכום
לו אני שר החינוך, ורואה את פסק הדין הזה, הייתי הולך לראש הממשלה, ושם את הדרגות על השולחן, כמו שבגין ז"ל אמר אז ערב התפטרותו, "אינני יכול עוד", כן כך אמר בגין ביושר כאשר הבין שאיננו מספק יותר את הסחורה המצופה ממנו.
הכנסת אומנם לא חוקקה חוק מושלם אך הוא איננו מופרך מיסודו, ולכן הוא בסדר, בית המשפט מפרש אותו נכון, אך משרד החינוך סוגר את דלתו, אוטם את ליבו, ולא מוצא דרך על-מנת להקל על הורים קשי יום, לילדים שהגורל לא האיר להם פנים, במטרה לשפר את עתידם של הילדים האלה, ועל-מנת להקל על הוריהם.
אז יולי תמיר, שרת החינוך, קצינת הח"ן היקרה שלנו מֱאוּם חָשִיבָּה שבחצי האי סיני, אנא החליפי את השלט על דלתך, הסירי את השלט "סגור" או "פתוח רק לעיתונות אוהדת" כתבי שם "כאן גרה שרה עם לב פתוח ונפש חפצה".
כן, ילדי סינגפור הם ילדי סינגפור, אך עניי עירך קרובים יותר. לימדי את מה שקורה בחו"ל ואין גם כל רע בליווי עיתונאי אשר יצלם בכל פינה, וירוץ לספר לחבר'ה, הרבה לפני שיש "בשר", אבל אולי פקששת קצת בסדרי העדיפויות?
קראי את פסק הדין, הקשיבי למוזיקה שלו, קראי את שורותיו, קראי גם בין שורותיו, ואז, אם את אותה יולי מֱאוּם חָשִיבָּה של שנת המשבר הקשה, 1973, את ודאי תפתחי גם את לבך, ותתני לילדים הנפלאים האלה ולהוריהם המופלאים את הפתרון לו הם זכאים, לפנים משורת הדין.
