עיניו של פריצי צרות בדרגת האלוף החדשה, שהונחה זה עתה על כתפי אב-בית-הדין-הצבאי לערעורים (מה שמו, לכל הרוחות? כשלמדתי סוף-כל-סוף את השם ישי בר, החליפו אותו).
אין ספק, רק קנאה צהובה ועזה יכולה להניע שאלה תמוהה על הסיבה להנחת "פלאפל" נוסף על כתפיו של איזה תת-אלוף אלמוני, שמגיע לו קידום. מתוך אי-הבנה מוחלטת בעניינים צבאיים, נזכר פריצי, "פעם אלוף היה מפקד חיל... ואילו לפרקליטים נתנו מקסימום דרגת סגן-אלוף או אלוף-משנה, ומשום מה זה לא מנע מצה"ל מלנצח במלחמות. היום הפרקליטים מקבלים דרגת אלוף, הלוחמים בשטח נזקקים לעו"ד פרטי, וצה"ל מפסיד בקרבות ...".
לא הייתי מגזים, כמו פריצי, אך גם לא הייתי ממעיט בתבונת הכותב. כיוון שאינו מבין דבר בענייני צבא, כדאי להקשיב לו. יש לנו צבא כושל מאוד, שמנפק לנו אינפלציה של כישלונות - מבצעיים, מינהליים, מודיעיניים ותחזוקתיים - ושל גנרלים. צה"ל מנפק לנו חדשות לבקרים תת-אלופים ואלופים בשפע כה רב, עד שקשה לזכור מי הוא מי. לבטח, איני יכול להבין למה. לפני יותר מעשור התברר, שיש בצה"ל הרבה יותר תא"לים (בריגדיר-ג'נרל) מאשר בצבא ארצות-הברית, הגדול ממנו פי שלושה לפחות. הנתון הזה, למיטב ידיעתי, לא השתנה, אלא הוחמר.
שבעה מיליארד ש"ח נוספו השנה לתקציב העצום מדי של מערכת הביטחון - בתואנה, שיש להתכונן היטב למלחמה הבאה. ובשנה הבאה יוקצו למערכת הביטחון 50.5 מיליארד ש"ח - גם בהמלצת ועדת ברודט, שסיפרה לנו בדוח שלה, שמערכת הביטחון וצה"ל מנוהלים בבזבוז משווע. אלה סכומים אדירים, שיכלו לתת לנו תרופות מצילות-חיים, בריאות, רווחה וחינוך בשפע לכל. הם יכלו לתת מחשב ואינטרנט לכל ילד. הם יכלו להניח רכבת קלה בכל ערי ישראל וביניהן, להרחיב את כבישינו, לסלול לידם מדרכות ראיות להולכי-רגל ושבילים לרוכבי אופניים, ולהקים פארקים ומגרשי משחקים. הם יכלו לפתח מרכזי תרבות, תזמורות, מקהלות ומגרשי ספורט להמונים. אלא שחיים טובים, בריאות, הנאה, רווחה, נחת וחינוך אינם יוצרים ביטחון. לדעת גנרלנו, את הביטחון יוצרות רק את משכורותיהם הדשנות.
בניגוד להצעותי הנלוזות, שנועדו לצרכים בני-חלוף וטיפשיים, הנובעים מחלומותי באספמיא, רוב המיליארדים הללו מממנים את משכורותיהם של אנשי צבא הקבע, את תנאי שירותם ואת תנאי פרישתם - כולם נדיבים למדי. לא כמו הקצבאות הדלות למנוצלי השואה, או לאמהות חד-הוריות. חולים, הנוטים למות צריכים להתחנן אל נדיבים, כדי לקבל עוד קצת ימים של אושר בחיק משפחותיהם כשרוב הכסף הזה (שוב - חמישים מיליארד וחצי שקלים!) יילך על מפקדות מיותרות בעורף, על משתמטים במדים, שמאכלסים אותן לעייפה (גם בצבא הקבע), ועל קצונה בטלנית, שאינה מנפקת לנו ביטחון. צבא המילואים יקבל רק מלים ריקות והבטחות, שאיש אינו מתכוון לקיימן.
הצבא מתאמן עכשיו במרץ. מעניין לפי אילו לקחים מנהלים את האימונים הללו ואת הקמת המפקדות (שרובן נסגרו ערב המלחמה הקודמת)? הרי צבאנו האמיץ לא חקר שום מלחמה ממלחמותיו בארבעת העשורים האחרונים - ובעיקר, הוא עבד בשיטת הקרנפים והג'מוסים: עוד ועוד (more of the same, קוראים לזה אצל הדוד סם), ומה שלא הולך בכוח יילך אולי בעוד יותר כוח.
אחרי המלחמה הבאה - כמו אחרי המלחמה האחרונה ואחרי זו שלפניה - לא יהיו לנו חינוך, בריאות, ספורט, רווחה ועוד זוטות, כצפוי. אז יתברר, ששוב חסרו כספים לרכישת אמצעי לחימה, ציוד מגן אישי (בעברית - קסדות ואפודי-מגן) ועוד, כמתוכנן.
המלחמה הבאה צפויה - בניגוד לדברי ההרגעה מקריית הממשלה - כמו קודמותיה. חלשים מזמינים התקפה עליהם, וישראל משדרת כבר הרבה עשורים חולשה, בלבול וחוסר-ישע.
"לחלשים - מרביצים", אמר ולדימיר פוטין בערבו של יום הטבח בבסלאן. זכרו את דבריו ואת פריצי כשתארע המלחמה הבאה.
