היה ברומא כרומאי

מזה למעלה משנה שבראש המערכת השלטונית עומד "ראש הממשלה המושחת ביותר שהיה לישראל מעודה" וניתן להוסיף ביושר, הכישלוני מבינהם. הציבור סולד ומתעב אותו בפרהסיה ואין זה משנה אם 5% או 15% תומכים בו, הרוב המוחלט רוצה לבעוט בו החוצה ממשרד ראש הממשלה וכל המקדים והמרבה הרי זה משובח.

נוצר דיסוננס מוזר בארצנו, בית הנבחרים מגן בחרוף נפש על ראש ממשלה כישלוני ומושחת וכן על מקבילתו של אירגון ה"קוזה נוסטרה" הקרוי ממשלת ישראל ואינו קשוב כלל לרחשי לבו של הציבור אשר בחר בו. אלוף הקומבינטורים אולמרט מחזיק את "נבחרינו" במקום רגיש ביותר, קוראים לכך גם ממון וכוח פוליטי, בשיטת "קרצף גבי ואקרצף את שלך".

בל ניתמם, זוהי שיטה פוליטית מקובלת אך בניצוחו של הכישלונר והקומבינטור הסידרתי אולמרט שוכללה זו והושחתה עד כדי הובלת כל המערכת השילטונית לשיטה אנטי דמוקרטית מובהקת, חסרת מידתיות המשבשת סדרי שילטון תקינים ואשר תביא בסופה של הדרך להתמוטטותה של המערכת השלטונית וכלל המדינה בעיקבותיה.

אותם "נבחרים", אלו החתולים אשר אמורים לשמור על השמנת הציבורית ואשר אמורים לחסום את התופעות הללו הרווחות בעיקר בעולמות תחתונים אך לא במערכות שלטון מתוקנות, משתפים פעולה בנפש חפצה עם שודדי הקופה הציבורית מהטעם כי גם הם שותפו בחגיגת הגנבה.

הציבור מצדו משדר ממלכתיות ונאמן לרעיון המדינה הדמוקרטית ובו בזמן מנהיגיו פועלים נגד אותה דמוקרטיה ממש בהמנהלותה נוסח "המדינה זה אני". בד בבד, הממשלה בנושאה את שם הדמוקרטיה הנרמסת על ידה לשווא, מאחזת מצדה את דעתו של הציבור בתואנה מופרכת ונכלולית כי נדרשת יציבות שילטונית ומשכך על הציבור לעבור על סדר היום בנוגע לכשליה ושחיתותה. מכירת החיסול של נכסיה האסטרטגיים של המדינה ובייחוד הריצה-דיצה לעבר "מסירת שטחים תמורת שלום" (אשר עקרונית ניתנת לדיון אך בזהירות מרבית), גם היא עולה וצצה על הפרק ולא בפעם הראשונה בשם השרידות הממשלתית והאישית הארורה הזו.

נהיר לכל בר-בי-רב כי קיים כשל מובנה במערכת הדמוקרטית הישראלית המאפשר לארגון כעין מאפיוזי לנהל ולשלוט במדינת ישראל אשר נמצאת במאבק מתמיד על קיומה. שני הבלמים המאזנים הדמוקרטיים העיקריים האמורים לבקר את פעולות הממשלה, כנסת ישראל והמערכת המשפטית מעולפות האג'נדה הקלוקלת אינם מתפקדים ונראה כי זאת עקב השחיתות אשר פושה שם גם כן. מבין השתיים, ברי הוא כי מקור הכשל השלטוני העיקרי נעוץ בכנסת ישראל אשר הינה הגוף היחידי המוסמך לבעוט את 'האולמרט הזה' החוצה אך אינה עושה זאת מהטעמים לעיל.

נראה לכן ולא בפעם הראשונה כי אנו מצטיינים בטקטיקה אך כושלים באסטרטגיה. החקירות נגד ההוא העומד בראש הממשלה הינן חשובות וחיוניות. אך אנו מחמיצים את העיקר בהקשר זה והעיקר הינו "כנסת ישראל". המרכאות כאן אינן מקריות, הן באות להדגיש כי כנסת ישראל ככלל משרתת את עצמה ולא את כלל ישראל (הסליחה מלמפרע עם המעטים הישרים וההגונים אשר אכן משרתים את הציבור באמונה שם מתוך הרגשת שליחות).

מדוע אפוא חשים אנו מחויבות לכנסת ישראל ונבחריה? האין אנו עומדים כאווילים מול שוקת דמוקרטית שבורה? האם "הנבחרים" קשובים לרצונותינו ורחשי לבנו, האם תחושת השליחות הציבורית היא המדריכתם? ובאם התשובה (הרטורית) הינה שלילית מדוע איננו פועלים בכיוון הנכון דהיינו, הנעתם בכל אמצעי דמוקרטי אפשרי לפעול כרצון העם אשר בחרם?

היכן הוא הגוף, או הגופים הוולנטריים אשר התובנה בדבר המטרה הנכונה תכה בם ותניעם לפעולה (אין להוציא מכלל אפשרות גיוס "מח"ל" לעניין קיומי זה). עלינו להניח במידה גדושה של ודאות כי מעטים בלבד מחברי הכנסת אינם נושאים קופת שרצים מושחתת והחשודה בפלילים על גבם ומשכך חשיפת אותם עוולות ציבוריות ואישיות תניע אותם, תוך הגשת הצעה שלא יוכלו לסרב לה, לפעולה אם שקטה ואם ציבורית דרך המדיה, בהרמת אצבעותיהם בכיוון הנכון. אין צורך לחשוף את כולם, מספר נחשפים מצומצם ישדר את המסר לכל השאר.

הרווח הציבורי ממסע חושף שחיתות זה הוא רב פנים. 1) אנו ניפטר מהעלוקה וממשלתו המוצצת את דם המדינה (תרתי משמע), 2) סוף סוף נבחרי הציבור העתידים בכנסת ישראל יהיו ישרים לשם שינוי (יגיעו ימות המשיח), 3) הדמוקרטיה הישראלית תזקוף ראשה שוב (השלטון יחזור לידי העם), 4) המסר לכלל מערכות המדינה המושחתות יחלחל (כולל מערכות המשפט והמדיה), 5) חקיקה מתאימה תימנע השנות מצב זה (משאל עם?), 6) האוליגרכים הישראלים יפנימו כי החגיגה נגמרה עבורם (אכן באיחור רב).

זוהי הדרך הדמוקרטית הנאותה להגן על הציבור מפני עריצות נבחריו ואם יראה הדבר ליפי נפשנו המתחסדים כציד מכשפות בסיגנון מק'ארטיסטי, אדרבה ואדרבה כן ירבו, אין לעשות גזרה שווה בין משטרת המחשבה המק'ארטיסטית ד'אז לבין שמירת השלטון הלגיטימי הציבורי, רווחתו וקיומו בישראל ד'היום. הציבור שוב ישלוט בגורלו, אם בטוב ואם ברע, כפי שאכן חייב להיות. ואם הנ"ל נישמע הזוי מדי אז שיהיה, הרי בסיכומו של דבר אנו בחרנום, הלא כן? הם ראויים לנו ואנו להם.